אורז זה נועד לאכילה?

תוכניות ספורט בטלוויזיה חביבות עלי מאוד, ואני מרבה לצפות בהן בכל פעם שהדבר מתאפשר לי.האם שעות הצפייה הארוכות בתוכניות אלו יהפכו אותי לספורטאי? ודאי שלא.

תוכניות בישול מאוד חביבות על אשתי. היא צופה בהן בהנאה רבה, בכל ערוץ בו הן משודרות. האם המעמד של צופה מתמידה בתוכניות אלו יהפוך אותה לבשלנית טובה? לדעתה כן.

הרגשת הביטחון ביכולת הבישול מתחילה אצל אשתי בקריאות התפעלות מתבשיל זה או אחר, שהשף החביב מבשל בקלות רבה, ללא התזת כתמים על הקיר, צלחות שנשברות, או מצרכים חסרים, שצריך לקנות ברגע האחרון. בתום התוכנית היא מבשרת לי שגם היא יכולה להכין ארוחה בדיוק כפי שהוצגה לצופים. יש רק בעיה אחת המקשה עליה להגיע לתוצאות רצויות. לאחר צפייה מדוקדקת בעשרות תוכניות , הגיעה אשתי למסקנה שסוד ההצלחה לבישול מוצלח הוא העוזר לטבח. בטלוויזיה זו דוגמנית נאה, או ידוען בעל חן טבעי, וטעם משובח במזון. במציאות זה אני.

קשת התבלינים אותם אני מוכן לנסות היא פלפל שחור ומלח, ואת האחרון אני מנוע מלאכול מטעמי בריאות. על חידושים קולינריים עדכניים כמו בטטה, נבטים, או עלים ירוקים- שבעבר התייחסו אליהם כאל מזיקים, וכיום הם בסיס לסלטים- אני מוותר. בצל גורם לי לצרבת. למאכלים אתניים, שמצאו מקום של כבוד במטבח הישראלי, חיכי עדיין לא הסתגל, ובקיצור המאכלים היחידים אותם אני מוכן לטעום ללא הסתייגות, הם אותם אלו שאכלתי בבית אמי המנוחה . גרסתה של אשתי היא,שהטעם המפונק שלי פוגע במוטיבציה שלה לבשל.

ולא שהיא לא מנסה. מדי פעם, בעיקר בסופי שבוע, היא נכנסת למטבח חדורת רצון להוכיח את כושר הבישול שלה . עוד בשלב ההכנות המוקדמות, היא מבטיחה הרים וגבעות, או אולי נכון להגיד סירים ומחבתות. את בני הבית היא מרחיקה מהמטבח, מחשש לעין הרע, פותחת את חוברת המתכונים אותה היא מעדכנת מדי תוכנית טלוויזיה, ובהקפדה יתירה מתחילה את מעשה הבישול.

"בלי בצל", אני מזכיר לה את הפוביה שלי מהירק החריף. "אתה לא תרגיש אותו, בלי בצל אין טעם לאוכל", היא מבטלת אותי בהתלהבות של אמן יוצר.

לאחר דקות של מתח מתחילים ריחות בישול להתפשט בבית, ואשתי מבקשת לקבל חוות דעת ראשונית רק על בסיס הריח. למודי ניסיון אנחנו משמיעים קולות של התלהבות מהריחות הנעימים, ועושים הכל כדי לא לרפות את ידיה. "הפעם זה חייב להצליח", היא מבשרת לנו, "זה מתכון פשוט ומומלץ של אהרוני". עמוק בתוך ליבי אני מזהה את הסימן הראשון לכך שאולי התבשיל יספק את הטעם של אהרוני וחסידיו, אך אני כנראה לא אהנה ממנו, שכן השם אהרוני לא היה מוכר בבית אמי.

ההתרגשות אצל אשתי עולה במקביל לחום בתנור, וכך גם רף הציפיות. בינתיים אנחנו עורכים את השולחן, וליתר ביטחון יש גם סלט ירקות, חומוס וטחינה, מאכלים שאי-אפשר להכשל בהם, ויבטיחו שרעבים לא נצא.

לאחר סיום המנות הראשונות אנחנו נדרכים לקראת המנה העיקרית. זו שהריחות המקדימים מבטיחים לה הצלחה של ממש, וקידום מעמדה של אשתי בכל הקשור לכשרון הבישול שלה. "מה דעתך?" מבקשת אשתי לשמוע את תגובתי. "זה חם, עדיין לא טעמתי", אני משתדל לעכב את פסק הדין. התבשיל אומנם יפה לעין, וגם ריחו ערב, אך תפוחי האדמה מגלים התנגדות קלה לסכין, והבשר מעט יבש. אך בשלב זה אני שומר על זכות השתיקה. משקיבלו כולם את המנות , מתיישבת אשתי לשולחן, ומחכה למחמאות. בני מגניב לכיווני מבט שואל, האם גם תפוחי האדמה אצלי קשים ולא ממש אפויים. אני משיב לו, במבט, תשובה חיובית. בתי, מטעמים של סולידריות נשית משבחת את התבשיל, ואשתי ממהרת למנף את המחמאה ושואלת אם הרוטב החדש מורגש. בתי מתחמקת באלגנטיות בתואנה שהיא מקוררת וחוש הריח שלה נפגע לאחרונה.

"תגידו משהו", מבקשת אשתי , "את כל הבוקר הקדשתי לבישול". "ממש טעים", אני עונה, ויודע שכל תשובה אחרת תגרור אותי לשיחת נזיפה , תוך אזכור החינוך הקולינרי המוגבל שקיבלתי בבית אמא. גם בני מצטרף למחמאה, ורק כלתי שואלת בעדינות אם יש סיבה שתפוחי האדמה קשים במידה מסוימת. "קשים אבל טעימים. ואיך הבשר ?" מסיתה אשתי את הדיון לכיוון הרצוי לה. בני מתחיל לפתע לספר על סרט שצפה בו. גם הוא למד שויכוחים בין כלה לחמות לעולם אינם רצויים מבחינתו, ועדיף להפסיקם בעודם באיבם. אבל את כלתי לא קונים ברטבים של אהרוני, והיא חוזרת לתפוחי האדמה הקשים. "את צודקת", מודה אשתי בטעות, "בפעם הבאה אכין את תפוחי האדמה בחום גבוה יותר". וכאן יש לומר שאשתי מצטיינת בהפקת לקחים ממעשי הבישול שלה, וכאלו יש רבים.

במיוחד מתעקשת אשתי להכין אורז לסוגיו בטענה שזהו מזון בריא ולא משמין, והגיע הזמן לאמץ את מנהגי האוכל של תושבי המזרח הרחוק. היא ניסתה את כל סוגי האורז הקיימים על מדפי החנויות, מכל המדינות האסייתיות, כולל אלו העוינות אותנו. במהלך השנים התוודעתי לאורז סיני, בסמטי פרסי קצר וארוך, הודי אדום, הודי מלא או רזה, תאילנדי צהוב , ואחרים. בזמן הבישול היא מקפידה על קטנה כגדולה. אך התוצאה היא בדרך כלל אחת: אורז צהבהב, קשה, הגרגרים דבוקים זה לזה, והמראה החיצוני מזכיר יציקה לאטימת סדקים בקירות. לא פעם הצעתי לרשום פטנט, ולהפיץ את היציקה המקורית בחנויות לחומרי בנין.

"כן אני יודעת, הייתי צריכה להרתיח זמן ארוך יותר", הוא אחד ההסברים הרווחים לתוצאה , שאינה מזכירה ולו ברמז את האורז הלבן במסעדות סיניות.

עד לפני מספר חודשים היה לי פתרון יעיל לתבשילים הלא מוצלחים. מחוץ לדלת ביתנו הסתובבה חתולה , שנהנתה מאוד מהשאריות הרבות שהייתי נותן לה , כשאשתי נעדרה מהבית. החיסרון בפתרון הפשוט הזה היה , שהאוכל נגמר מהר ואשתי סברה בטעות שהוא ערב לחיכי, מה שעודד אותה לחזור על אותו מתכון. ושוב נהנתה החתולה, וחוזר חלילה. המעגל הזה נקטע כשהחתולה נעלמה יום אחד. אולי גם היא קצה באוכל שאשתי מבשלת. אך אני, בניגוד לחתולה אנינת הטעם, אמשיך להיות שפן הניסוי לתבשיליה של אשתי.