|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
נתניהו הוא לא שרון, ופגישה עם אבו-מאזן היא לא הינתקות חד-צדדית ● אבל מי שרגיש לרוחות מנשבות יכול לזהות באוויר כמה סימנים שמזכירים את הימים ההם ● כדאי לשים לב ורצוי גם להתפלל
|
כן, יש בהחלט מקום לדאגה. לכאורה צודק אביגדור ליברמן בהערכתו שאין סיכוי להגיע להסכמה על כל הקופה עם אבו-מאזן וחבורתו, לא בשנה הזו ולא בדור הזה. הפלשתינים לא יסכימו למדינה מפורזת ולא יוותרו על המרחב האווירי, ולא יתפשרו בירושלים ולא יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. ואם כן לכאורה שום דבר לא יקרה. ההערכה של ליברמן נכונה, אלא שבמעבר הלוגי מההערכה אל המסקנה ליברמן טועה. לא נעים להזכיר אבל ליברמן היה זה שחזר והסביר לפני שש שנים בקול בוטח שההינתקות לא תצא אל הפועל. "אני בודק את זה כל יומיים מחדש", הוא אמר, "בממשלה יש רוב מוצק נגד התוכנית. שרון לא יעביר את זה". הוא באמת בדק ובאמת היה רוב נגד. העובדות היו נכונות ורק המסקנה לא הייתה נכונה. כי תוכנית העקירה של שרון צברה כוח של הוריקן או של צונאמי, והפכה להיות יותר חזקה מהעובדות. בסופו של דבר היא עקרה את הרוב בממשלה והעיפה אותו באוויר כמו שהוריקן מעיף צריף עץ. ואגב, הראשון שהועף היה ליברמן עצמו. שרון פיטר אותו מהממשלה בלי למצמץ. נכון, אי-אפשר להשוות. מעמדו של ליברמן אז לא דמה למעמדו היום, ונתניהו הוא לא בולדוזר עיוור כמו שרון, והעיקר - רעיון שתי המדינות עדיין לא הפך להיות חזונו ומשאת נפשו של נתניהו והוא בהחלט עדיין לא היעד המרכזי שאליו נתניהו חותר בכל כוחו ובשני יצריו, כמו שרון בשעתו. עדיין לא, וזו נקודת המפתח. כי פוטנציאל הצונאמי קיים כאן לא פחות ואף יותר מאשר בימי שרון. האליטה הישראלית הקובעת ורבת העוצמה - כוחות האתרוג בתקשורת, בתיאטרון, באקדמיה, בבתי המשפט, בצמרת הצבא - משתוקקת לזה בכל לבה ובכל נפשה. לכל הסכנות הכרוכות ברעיון שתי המדינות היא מתייחסת כמו מהמר כפייתי או כמו מחזר מאוהב, בגישת 'בואו נעשה את זה ואחר כך נתמודד עם הבעיות והתוצאות', כל הסייגים והתנאים שנתניהו מציב הם בעיניה מכשולים מעצבנים שיש לסלק מן הדרך. המדינה הפלשתינית היא הסעיף האחד והיחיד באג'נדה שלה. ועל-אף שהחבורה הזו נכשלת שוב ושוב במבחן הקלפי, אי-אפשר לזלזל בעוצמה ובהשפעה שלה. מה גם שאל הרוח העזה הזו חוברים זרמי אוויר רבי עוצמה מבחוץ ובראשם נשיא ארצות הברית ולחציו ונשיא אירן ואיומיו. אבל כמו בימי שרון, את פוטנציאל הסערה שבידיהם הם לא יוכלו להפוך להוריקן בלי נתניהו. אם נתניהו יהפוך את עורו ויעשה את המדינה הפלשתינית לרעיון הדגל שלו, למבחן המנהיגות שלו, לתשוקת היצר שלו, רק אז יצטרפו כל הכוחות יחד, מאברמוביץ ועד קלינטון, למערבולת שתפרוץ את כל הסכרים בליכוד ובימין. |
|
אני לא מקנא בראש הממשלה ולא בטוח איך הייתי עומד בזה במקומו. הלחצים המופעלים עליו הם אדירים, והדאגות שעל כתפיו עצומות. בימי הרחמים והתשובה האלה צריך לדון כל אדם לכף זכות, וצריך גם להתפלל. יהי רצון שנחזור לנוסחה שיש בה גם הן וגם לאו, שניזהר מהבוץ החלקלק של להיות רק חיובי, שראש ממשלתנו לא ייגרר לתוך המערבולת, לא יסתחרר בשכנוע עצמי, ולא יהפוך חלילה להיות המוביל והסוחף והכוח המניע של סערת עקירה ונסיגה. וחוץ מזה, בין כסה לעשור ובין תפילה לתפילה צריך גם לעשות כמה דברים כדי שהתפילה תתקבל בדרך הטבע ולא נסמוך על הנס.
|
|
ובינתיים נתניהו לא הפך את עורו ולא עבר מהימין לשמאל. הוא בסך הכול, כמו כל קודמיו בראש מחנה הימין (כולל יצחק שמיר), נכנס בזהירות למדרון חלקלק בתקווה שלא לגלוש לתהום. עכשיו כל העולם דוחף אותו לאט לאט ובעדינות במורד המדרון, והוא כבר החליק אל המדינה הפלשתינית בשלושה שלבים. בהתחלה הוא אמר 'לא', בנאום בר-אילן הוא אמר 'לא, אבל', השבוע הוא כבר אומר 'כן, אבל'. ומכאן הדאגה: המעבר הבא הוא מ'כן אבל' לכן בלי אבל, והוא קל יותר מבחינה נפשית ומסוכן יותר מבחינה הוריקנית משני קודמיו. כבר כתבתי כמה פעמים, וסליחה שאני חוזר על זה, שנתניהו בקדנציה הראשונה הבין באינטואיציה את מה שלימדונו חכמי המשנה בסוגיית תנאי בני גד ובני ראובן. כשהוא טבע את הסיסמה הקצרה 'ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו' הוא מילא אחרי שלושת החוקים ההופכים את ה'אבל' למוצק: הן קודם ללאו, תנאי קודם למעשה, ותנאי כפול. כל העולם הבין אז שהוא מתכוון לגמרי ברצינות ל'אבל' שהוא מציב. היום המנגינה שונה לגמרי, והיא אומרת למדינה הפלשתינית כן בגדול ואבל בקטן. יכול להיות שזה רק חלק מהמשחק הדיפלומטי של להיות יותר חיובי ופחות שלילי כדי שלא לצאת אשם בפיצוץ כשיבוא. אבל המנגינה הזו משפיעה בהכרח גם על הנפש של המנגן עצמו, וגם על הרוח של סביבתו. מי שמקשיב למה שאומרים השבוע בחוגי האתרוג, יכול לזהות את סימני הסערה ההיא שמתחילה להתעורר ולהתרגש כמו בימי שרון.
|
|
| תאריך:
|
20/09/2010
|
|
|
עודכן:
|
20/09/2010
|
|
אורי אליצור
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
וזה הכי הכי מסוכן
|
20/09/10 13:07
|
|
|
|
2
|
|
יריב א.
|
20/09/10 18:20
|
|
|
|
|
|
הניה
|
20/09/10 20:04
|
|
ידוע לכל שנאשם במשפט פלילי יורשע רק אם אשמתו מוכחת מעבר לכל ספק סביר, כשבדרך-כלל מפורש המונח "ספק סביר" כספק שאינו גדול מ-5%. מידת ביטחון זו דומה למידת הביטחון הנדרשת להוכחת טענה מדעית, כשמסקנה מובהקת סטטיסטית היא מסקנה המתבססת על תוצאות מחקר שהסיכוי שיתקבלו באקראי נמוך מ-5%. אלא שבמדעים קיימות שיטות מתמטיות לחישוב סיכויי קבלת התוצאות באקראי, ואילו לגבי חומר ראיות, ההערכה מתבצעת על-פי ההיגיון בלבד. ועדיין, כשנדרשת ודאות של 95% בלבד, ולא ודאות קרובה הרבה יותר ל-100%, ניתן להותיר שוליים רחבים לטעות.
|
|
|
|
|
כשנה לאחר הרצח בבר-נוער, כשנדמה היה שכל ההישגים המשפטיים של הקהילה ההומו-לסבית בישראל לא חלחלו עמוק מספיק - והשנאה גברה על הסובלנות, הקהילה הגאה יכולה לרשום לעצמה הישג - דווקא ירושלים - מעוז הזעפת הפנים וקימוץ היד כלפי הקהילה הגאה, אותו מקום אשר דחה שוב ושוב את זכותה של הקהילה לקיים בו מצעדים - אולצה - לפי פסק דינו של השופט יצחק עמית מיום 14.09.10, לתקצב את הקהילה הגאה. במדינת ישראל של שנות ה- 2000, אם אתה חרדי ומקורב - תוכל לקבל תקציבים 'יחודיים' מכל סוג ומכל מין - אבל אם אתה הומוסקסואל - או יותר נכון ארגון גג של ארגונים הומוסקסואלים אשר מקיים מרכז קהילתי- תרבותי - חברתי לבני הקהילה ההומולסבית - הדרך לתקציב רצופת דחיות מעליבות.
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות הגעתי למסקנה פשוטה ומתבקשת (יש שיגדירו אותה כעגומה, אבל לטעמי ולתחושתי היא מסקנה מרגיעה ואף - תתפלאו – מעודדת): הגיל הוא מחסום. בלתי עביר? תלוי. לא בהכרח. רגע, תלוי איזה גיל.
|
|
|
|
|
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, התבלט - בין היתר - בכך שהתיימר לדבר בשמו של "הציבור הנאור בישראל" - ביטוי אשר שרבב באחד מפסקי דינו, ואשר נטל אותו משופט שקדם לו - נדמה לי שלנדוי - ואשר המטיר עליו קיתונות של זעם מצד ציבור אשר סימן אותו כשופט העליון של ה"אליטות" אשר פועל בניגוד לדעת ה"עם", וזאת בשל הקו השיפוטי בו נקט, ואשר יש שסברו שמזוהה עם השמאל.
|
|
|
|
|
יובל דרור כתב מאמר ביקורתי ב"עין השביעית" נגד תוכניתו של יורם שפטל ב"רדיו ללא הפסקה", ובו הזמין אותי במפורש לשפוט את ביקורתו. וכך הוא כתב: "...הנה רק כמה דוגמאות קצרות מתוכה, וכל קורא מוזמן להחליט אם המלל הזה ראוי או שהוא משקף שילוב של גזענות והסתה נגד אנשי שמאל, התקשורת הישראלית ואנשי אקדמיה, ספרות ותיאטרון".
|
|
|
|
|
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
