כואב לי שלארגון הזה הקדשתי ימים ולילות. לארגון הזה הקפדתי לתרום מכספִּי, כספֵּי עובד שכיר ולאחר מכן גמלאי. לארגון הזה הקדשתי זמן ומאמצים כדי לארגן כינוסים המוניים בתיאטרון חולון, חוגי-בית, מפגשים בבתי ספר בעיר מגוריי, חולון, ובעיר הסמוכה בת-ים.
לקראת יום א', י"א בתשרי, 19.9.10, פורסמו מודעות ענק בעיתונות בדבר כינוס יוזמת ז'נבה שנושאו "המו"מ לשלום: בדרך להכרעות". תוך הדגשה שהנואם המרכזי הוא
אהוד אולמרט, לשעבר ראש ממשלת ישראל. המודעה בישרה שיתקיים דיון על המשא-ומתן הישראלי-פלשתיני וההיבטים השונים של התהליך בזירה הישראלית.
לא באתי לכינוס. טרם הכינוס
ביטאתי את הסתייגותי מהופעה של מורה הלכה בשעות אחר-הצהריים בכינוס שלום, כאשר בשעות הבוקר עליו להתייצב בבית המשפט ולהדוף חשדות בשורה ארוכה של מעשים פליליים, בהם הוא מואשם על-ידי פרקליטות המדינה.
מה שקיבל הציבור הישראלי, שיוזמת ז'נבה מימנה בהוצאות כספיות גבוהות של פרסום ושכירת אולם, כדי לאפשר לאגו מנופח ופגוע של מי שהיה ראש ממשלה בישראל לתת מכות מתחת לחגורה למי שהיה שר הביטחון שלו.
יוזמת ז'נבה התפתתה להקדיש מאמץ ארגוני וכספי כדי להשיק את הספר, שעומד להוציא אהוד אולמרט, ובו הוא פורק את זעמו ותסכוליו. הקורבן שנבחר לשם כך הוא אהוד ברק, מי שהיה שר הביטחון בממשלתו.
אינני מבין מה לכינוס של שלום עם מסע של הכפשה אישית רכילאית ברמה של ילד קטן נוקם ונוטר, שלא מוכן לקבל כי נגזל ממנו הצעצוע. והצעצוע הוא כס ראש הממשלה. מה לכינוס של שלום עם סיפורי רכיל, מי רצה להיכנס ולהיות כלול במאגר רשימת הפליטים, שהתקבצו מהעבודה והליכוד בקדימה. מי לא רצה. מי רצה וחיזר בלהט כדי לזכות בכבוד של אחד הפליטים ונדחה על-ידי הוועדה המסדרת, שהתקבצה בחווה של שרון.
אני כותב את השורות מתוך תחושה של כעס על עצמי. כיצד נתתי ממיטב מרצי, זמני ולעתים קרובות גם הרמתי תרומה כספית למה שהפך היום לבמת השקה לספר של אדם מתוסכל.
