חולצת הבטן המופשלת

בקיץ המתוק של 1963 עמדתי ובצרתי בכרם הענבים של הקיבוץ, שעה שבמשעול העולה בין הכרמים אל סוכת האריזה טיפסה בניחותא מלכותית מכונית שחורה וארוכה של הקורפוס הדיפלומטי. המכונית דמוית-הלימוזינה עצרה לפני סככת האריזה ומתוכה יצאה לה, בהילוך זריז, תיירת צרפתייה, כשחולצת הבטן שלה מופשלת לה עד מעל לטבורה. תכיר, אמרה לי אמי שליוותה אותה, זוהי קלרה מאלרו. וכך נפתח פרק קצר אך מרתק בתולדות ביקורי הַחוּצָנים מהעולם הגדול בקיבוצנו הפְרַנקוֹפוֹני, ובתולדות משפחתנו.

קלרה מאלֶרוֹ, גרושתו היהודייה של הסופר והפוליטיקאי המפורסם אנדרֵה מלרו, מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. אישה לא צעירה, אבל כזו שמצפצפת על מגבלות הגיל ועל חובת ההתנהגות ההגונה. היא הסתובבה לה בין שורות הגפן בחולצתה המופשלת כחום היום, צחקקה עם הבוצרים, ועוד רגע הייתה מסירה גם את חולצתה, כמו שראתה אצל המתנדבות הצרפתיות הצעירות. קלרה גולדשמידט, יהודייה מגרמניה, קומוניסטית מסורה, לוחמת דגולה במלחמת ספרד, האישה שעשתה במו ידיה את אנדרה מאלרו הגדול, השתובבה בביקוריה אצלנו ממש כמו נערה.

שליחותה העיתונאית לארץ, הפכה לידידות הדוקה ורבת שנים עם אבא-אימא פורת שבעין החורש. אבא לימד אותה לאחוז במבצרה, לנקות מהאשכול של 'פנינת עין החורש' את הגרגרים הבאושים, ולהניח את האשכול בזהירי-זהירות על המגש. והיא, כתלמידה מסורה, קשקשה איתו בצרפתית על גדולי הרוח, המחזאים והסופרים הידועים של ארצה, ומדי פעם חילצה עינב סרבן שמצא את דרכו אל מפתח חולצתה הנדיב. מילא אני, יכולתי לבלוע את המראה של הגנדרנית המתבגרת בהנאה אירונית. אבל אבא? אני מניח שלא התפניתי מספיק אז, בשנה הרחוקה והמתוקה ההיא, לעקוב אחר אשת העגבים המיוזעת ההיא, מי שהייתה אשתו של שר התרבות הצרפתי וממקורביו הכי קרובים של הגנרל דה-גול. חבל, כמה חבל, שלא הייתי פתוח אז לחזיון המרהיב ההוא.

ובערבים, בתום ארוחת הערב בחדר האוכל המהביל, כינסה אימא סלון אינטלקטואלי אמיתי על המרפסת שלנו. כל הפרנקופונים והפרנקופילים המקומיים הוזעקו לקפה ולעוגה, ובאו כמובן כולם. איש לא התחמק. שמעה של קלרה מאלרו, שבאה לעשות כתבה על הקיבוץ, יצא למרחוק. פעם בשבוע הייתה מגיעה הלימוזינה החשאית של השגריר ונספח התרבות היה מסתודד עם קלרה ועם אימא. אני הייתי יושב בפינת המרפסת, מתחבא מאחורי הבת הפעוטה שלנו, אבל סוקר בקפדנות את חמודותיה של הצרפתייה המזדקנת שנחתה אצלנו ממש כמו עב"ם. והיא זהרה בערבי הקיץ ההוא, בזוהר אירופי ופריסאי אמיתי. לימים סיפרה לי אימא, שהיא הבחינה כנראה במבטיי החקרניים. ואף על-פי שהייתי אז רק איש צעיר המכלה ימיו בכרמי הקיבוץ, קלרה אמרה לאמי בביטחון, שהמבט הרציני שבעיניי מבטיח נאמנה שאני אהיה סופר! או לפחות עיתונאי ידוע או מבקר מפורסם... ואני למדתי אז היטב את לקחיי מהיהודייה החכמה ההיא. לחולצת הבטן המופשלת שלה, ממש עד הטבור, לא היה כלום עם תבונתה, עינה החודרת וחושיה המחודדים.

קלרה מאלרו שבה אלינו לאחר כמה שנים לביקור נוסף. אבא נפטר בינתיים, נולדו לנו עוד ילדים, דירתה של אימא שופצה והתרחבה, אבל השמחה העליזה של ביקורה הראשון לא חזרה. הכרמים הוותיקים שלנו נעקרו בינתיים, ובהם גם 'פנינת עין החורש', בבת-עינם של כורמינו המסורים. הפעם היא הקדישה את ביקורה לבחינת מצבה של האישה בקיבוץ. אף אחת מאורחותיה שאימא זימנה, לא דיברה אז על פמיניזם, לא בעברית בקיבוץ, וגם לא בצרפתית על המרפסת. היא הקדימה את חברותינו הלוחמניות בעשור שנים ויותר. היא התגעגעה לבציר הענבים עם שחר, לעגלות עמוסות החברים שהיו יוצאות אל הכרמים עוד לפני עליית החמה. והיא גם התגעגעה לאבא ולשיחתו החכמה. פיצינו אותה על אלה ברחצה בבריכה החדשה שלנו. שם יכולה הייתה להפשיל כל מה שרצתה. הפריסאית המפונקת ניהלה מלחמת חורמה נגד ההזדקנות. והיא נחרדה ממש ממראן הכפרי הגס והלא מטופח של הנשים המשוחררות בקיבוץ.