בתורה כתוב ויקרא כג): [מב] בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת: אומרים חז"ל (סוכה כז/ב) כי הפסוק הזה: מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ולכאורה הוא פלא, יעשו סוכה גדולה כל כך שתכיל את כל מיליוני היהודים כן ירבו?

הלכתית, מכאן למדים שאדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו. זה הפשט, שלא חייב להיות ביחד אתו באותו זמן, אפשר גם בתורנות. אבל הניסוח הזה הוא פלאי, כנ"ל, כי ממנו מצטייר כאילו כל ישראל ביחד בתוך אותה סוכה באותו זמן. ברור שהרעיון הוא אחדות ישראל, רעיון המבוטא היטב גם בארבעת המינים שנוטלים בסוכות, שכל אחד מהם מייצג טיפוס שונה אבל רק כאשר כולם ביחד מתקיימת המצווה. ועדיין, יש טיפוסים שונים רק שהם ביחד. לעומת זאת בסוכה, האחדות מודגשת יותר כי אין טיפוסים בכלל, אין שום הבדל בין האתרוג ובין הערבה - בתוך הסוכה - כולם שווים לגמרי.

הסוכה מייצגת את האורות האלקיים המקיפים, אורות שהם נעלים מכדי להתלבש בנבראים ועל כן הם רק חופפים עליהם. יש אורות פנימיים שמתלבשים בנבראים, בכל אחד לפי מדרגתו וכו' ויש אורות מקיפים כנ"ל. ביחס לאורות האלו, המקיפים - כל ישראל שווים ואת זה מבטאת הסוכה. יהודי השוהה בסוכה והיא מקיפה את כל גופו, מקיים בכך את מצוות הסוכה. וביחס לדפנות ולסכך של הסוכה - כל היהודים שנמצאים בתחומם, שווים. כי כאמור, הם מייצגים את האורות המקיפים שהם נעלים מכדי להתחלק ולהתלבש בנבראים. עד כאן הקדמה בניסיון להסביר את הלשון בה נקטו חז"ל, לכאורה כדי לבטא הלכה פשוטה שאדם יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. בהמשך ננסה לראות לאן מובילים אותנו הפירושים השונים למאמר הנ"ל, כאשר הכל מבוסס על שיעור שלימד מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א.

הרבה מפרשים מנסים להשיב על השאלה מדוע בחרו חז"ל בסגנון הזה, ובהתאם יש גם הרבה פירושים. פירוש אחד הוא שרצו להדגיש שיש דבר שמשווה את כל היהודים, האמונה הפשוטה בבורא עולם. לא תמיד מודעים לאמונה, אבל תמיד היא קיימת. על הפסוק שציטטנו לעיל אומר הזוהר: יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת, תחות צלא דמהימנותא, תחת צל האמונה. הסוכה כשרה כאשר הסכך מספיק צפוף כך שהצל רב מן השמש. ולכאורה, אם דיברנו על 'אורות מקיפים' ועל אמונה, אז למה צריכים דוקא צל? צריכים, כי לא תמיד אני מודע לקיומם של אורות אלו ואפילו לא לקיומה של אמונה אצלי. מכח האמונה הזאת, שלא תמיד אנחנו מודעים לקיומה, אנחנו עומדים בכל הנסיונות, אבל הנסיונות תכליתם להביא אותנו למודעות, שהאמונה תחדור אצלנו בפנימיות. זו משמעות הפסוק (דברים יג, ד): "כי מנסה ה' אתכם לדעת". שכתוצאה מעמידה בנסיונות נגיע לקיום היעוד (ישעיהו יא): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

עד כאן מדובר באמונה שנמצאת אצל כל יהודי, אבל בעל מודע שלו, בצל. גם במודע יש מדרגה של צל, זו של החכמה (קהלת ז): [יב] כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (...). בדרך כלל אנחנו מבינים חכמה כשכל טוב, כ-IQ גבוה, אבל כאן מדובר בפנימיות החכמה שהיא לגמרי למעלה מהשכל, זו המדרגה של מסירות נפש. המדרגה הזאת מתגלה כמובן בעיקר במלחמה, במצבי קרב, שם החייל מוסר את נפשו למעלה מכל טעם ודעת, אבל היא אמורה להתגלות אצלנו כל יום כל היום במלחמה שעלינו לנהל נגד כל המניעות והעיכובים בעבודת ה' שלנו. זה גם רמוז בפסוק (ישעיהו ד): [ו] וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר: איך סוכת הענפים יכולה להיות מחסה מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר? מסביר המקובל ר' לוי יצחק שניאורסון, אביו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ': התורה נתנה לנו רמ"ח (248) מצוות עשה. 'זרם' (247) זה אחד פחות ו'מטר' (249) זה אחד יותר. קיום מצוות הסוכה מעניק לנו כוחות שלא לגרוע ולא להוסיף על המצוות שהתורה נתנה לנו.

ועדיין, חכמה זה כן שכל או לא שכל? חכמה זה שכל, אבל שכל מיוחד, שכל של יהודי. השכל הזה מבוסס על האמונה ולכן הוא אמיתי. יש אמונה כללית, במקיף, שכולנו מאמינים בה' יתברך אבל לא בהכרח נוהגים על-פי האמונה, ויש אמונה יותר מזה, שמאמינים בתורה שהיא אמת מוחלטת שניתנה לנו מאתו יתברך. מי שלא מאמין בתורה - לא יכול לפרש את התורה באמת. אצלו זה מקצוע כמו כל מקצוע אקדמי הוא יכול לדעת את כל התורה בעל פה ועדיין הפירושים שלו לא יהיו אמיתיים. רק מי שמאמין שכל מלה בתורה היא דבר ה' שנאמר למשה רבנו, רק הוא יכול לפרש את התורה ופירושו יהיה מכוון לאמיתה של תורה.

אחדות ברובד העליון ביותר, בדעת

אחד הפירושים הוא שמכיוון שזה עתה יצאנו מיום כיפור, טהורים לחלוטין כהבטחת התורה (ויקרא טז): כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ, לכן יש נכונות נפשית להתאחד עם הזולת תחת צל הסוכה. מכאן גם תשובה לשאלה מה מונע את האחדות בין יהודים, מדוע כל אחד מזהה פגמים אצל זולתו? אם אני מזהה פגמים אצל הזולת - זה בהחלט מלמד על כך שאצלי יש פגמים, לכן אני מתייחס אליהם ורואה אותם. טהרה זה ניקיון רוחני, מעבר לזה הגשמי. בגשמיות - אסור להתרחץ ביום כפור, אבל ברוחניות - מהיום הזה יוצאים טהורים לגמרי והטהרה מאפשרת ואף מזמינה את האחדות. כמו בין איש ואשתו, כל עוד לא טהרה האשה במקווה - אסור להם להתאחד כי האיחוד לא יכול להיות קדוש, רק לאחר הטהרה יכולה לבא הקדושה.

מכאן גם השמחה המיוחדת בחג הסוכות יותר מאשר בחגים אחרים. הטהרה הרוחנית פירושה גם שהלב נקי מכל הלכלוכים שמכונים נקיפות מצפון או טרדות. גם אין בו שום רגש שלילי על שום יהודי, כי הרי הכל נמחק ביום כפור. אז כעת כאשר הלב נקי - הלולב שהוא טעים אבל אין לו ריח, יכול להתאחד עם ההדס שאין לו טעם אבל יש לו ריח. שניהם מתאחדים עם האתרוג שיש לו גם טעם וגם ריח, ושלושתם מתאחדים עם הערבה המסכנה שאין לה טעם וגם לא ריח, שאין לה שום מעלה גלויה מלבד ערגתה לאחדות. האחדות הזאת היא כמו החיבור בין גופים של יהודים במעגלי הריקודים של שמחת החג, אבל כנ"ל, עדיין כל אחד מהם אוחז במדרגה המיוחדת לו. הסוכה מבטאת אחדות נעלה יותר, את האחדות בין הנשמות. כי אומנם בגופים ובכוחות הגלויים אנחנו שונים זה מזה, אבל ברובד הפנימי, בנשמות - כולנו שווים לגמרי, ואת זה מבטאת הסוכה.

בהמשך כתוב בתורה שהתכלית של מצוות סוכה, המצווה שמבטאת יותר מכל את האמונה, היא: [מג] לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: כאן אומרת התורה בפירוש את מה שאמרנו קודם, שאת האמונה יש להפוך למודעות. התכלית של המצווה הזאת היא, כך בפירוש בפסוק, שנזכה להגיע לכך שלכולנו יש מודעות אחת משותפת. על פניו, זו דרישה שצריכים להתבונן בה, הרי מה מונע את האחדות בין יהודים - הדעת. כי לכל אחד יש דעה בכל עניין ושני יהודים מייצרים שלוש דעות (לפחות) אז באיזה תחום אנחנו אמורים להגיע לאחדות דעים מוחלטת? קשה לומר שהתורה מבקשת מאתנו רק את מה שכתוב בפירוש, שנדע כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שכן זו ידיעת העבר, ידיעה של עובדה היסטורית, והשאלה היא איך זה נוגע לי כאן ועכשיו?

יש הלכה שמי שאינו יכול להתפלל את כל התפילה, מתפלל תפילה קצרה שמתחילה במלים: צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה... קצר - הסברנו פעם, זה צר בלשון המקורות. יש לנו דעת קצרה אז אחד זקוק לא', השני לב' והשלישי - בכלל אין גבול לצרכים שלו. ובאופן טבעי, לפעמים הצרכים מתנגשים זה בזה, יש תחרות וממילא אין אחדות. אם היינו מצליחים להגיע לדעת רחבה, שזה כמובן ההיפך מדעת קצרה, היינו מבינים שיש פתרון אחד לכל המצוקות. אם כולנו היינו חותרים להשיג את אותו דבר, את אותו יעד, ממילא היינו באחדות מלאה. הסוכה מנחה אותנו אל היעד הזה, קודם כל אחדות מעצם העובדה שכולנו אפופים באותם אורות מקיפים וביחס אליהם כולנו שווים שוויון מוחלט. מעבר לזה - ארבעת המינים מורים לנו בפירוש שהאחדות, גם ברובד הגלוי, חייבת להתקיים למרות השונות הנכרת.

יפה, אבל מהו היעד המשותף שעלינו לחתור אליו? הרי עד כאן דיברנו רק על האחדות בפועל, ברובד הגלוי וברובד הנסתר, אבל מה הלאה? על איזה בסיס תתקיים האחדות לאורך זמן? בסיס כזה יכול להיות יעד משותף לחתור אליו, יש כזה יעד? ובכן, בברכת המזון בסוכות אנחנו אומרים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". סוכת דוד רומזת לכנסת ישראל (לא זו של מדינת ישראל) וכל עוד היא בגלות - היא מכונה "נופלת". על כל פנים רואים ברור שהסוכה שייכת לדוד שהוא גם האורח (האושפיז) האחרון בחג הסוכות. כאילו, הוא התכלית של הכל. ומכאן רמז ברור שהדעת המשותפת לכולנו היא החתירה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח בן דוד. ברגע שנגיע למודעות שזהו הפתרון היחיד לכל המצוקות שאנחנו חווים - נפסיק לחפש פתרונות ביניים ונחתור אל הפתרון האמיתי והיחיד - משיח בן דוד.

זו התכלית האמיתית של הסוכה וזה תלוי רק בנו, שנזכה לאחדות ישראל, אחדות שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.