מתלהט הוויכוח במקומותינו על הנחיצות ועל התועלת של התיקון בחוק האזרחות, לאמור שכל מתאזרח שלא מכוח חוק השבות יידרש להישבע אמונים למדינת ישראל היהודית (על דמוקרטית - אין ויכוח). והנה הראשונים להקים קול זעקה ולהביע את חרדתם לדמוקרטיה הישראלית הם ערביי ישראל, או הפלשתינים אזרחי ישראל כפי שהם מעדיפים להיקרא, אשר לשמע מחאתם ניתן היה לסבור כי הם המציאו את הדמוקרטיה שהפכה לבבת עיניהם, ועתה עליהם ללמד לקח את הישראלים הנוהגים "פשיזם" ו"הורסים את הדמוקרטיה". ליברלים ישראלייים, אמיתיים ומדומים, לא מעטים מגבים טענות סרק אלו.
אותם ערבים החרדים לגורל הדמוקרטיה יודעים אל-נכון שכל ארצות המזרח התיכון מדגישות את לאומיותן הערבית (אפילו ללא איזכור של דמוקרטיה כחלק מזהותן) ללא הנד עפעף. הם אינם משמיעים ולו מילת ביקורת אחת על המשטרים המהוללים בארצות ההן, שכל יהודיהן נטשו אותן מחמת רדיפתם, ושבהן הם מרבים לבקר, בעוד המדינה ה"מדכאה" וה"פשיסטית" עוצמת עיניה. הם שמחים להיות בה וליהנות מטובה, עד שאינם מוכנים לוותר על הדמוקרטיה שלה שאותה הם משמיצים. מעניין כי מירדן, מסודן ומדרפור באים אלפים של ערבים לבקש מקלט במדינה המדכאת שלנו, בעוד איש אינו רץ לבקש מחסה בסוריה או בלוב.
תיקון מחדלי אוסלו
אבל אלו הן זוטות. עיקר המאבק מתנהל במישור המדיני העקרוני, וממנו מתעלמים המסתייגים מן התיקון לחוק, הן הערבים והן היהודים. סעיף 20 באמנה הלאומית הפלשתינית - אשר בניגוד להבטחתם של מנהיגינו משני עברי המתרס הפוליטי מעולם לא תוקנה ולא בוטלה - קובעת כי היהודים אינם עם, ולכן לא מגיעה להם מדינה. לא בכדִי מסרב אבו-מאזן, ה"מתון" מכחיש השואה, להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. כי בהכרתו היה מהפך את עמדת הערבים, לרבות את אלה שהכירו בישראל. בישראל חיים כיום 20 אחוז פלשתינים. לאחר מימושה של זכות השיבה שהם תובעים, יהפכו מרבית אזרחיה לערבים פלשתינים. לא בכדי תובעים כל המנהיגים של ערביי ישראל, המכהנים גם כחברים בכנסת ישראל, לממש את זכות השיבה, ובכך להביא קץ על מדינתם, שעל הדמוקרטיה שלה הם מבקשים כביכול להגן.
התביעה להכרה בישראל כמדינה יהודית אינה אפוא גחמה, אלא פרי מחשבה עמוקה של מי שעתיד האומה הוא נר לרגליו. לוּ תבעו חכמי אוסלו חסרי הדעת כי תמורת ההכרה של ישראל בזכות הפלשתינים להגדרה עצמית, יכירו אף הם בזכות דומה לעם היהודי, אזי היה כל העולם תומך בהדדיות המתבקשת הזאת. ולו תמורת הכרתנו באש"ף כתנועת שחרור לאומי שלהם, היינו דורשים שהם יקבלו את הציונות כתנועה המקבילה של העם היהודי, אזי כל הבעיות - המדינה היהודית והכרה בציונות - שאת תיקונן אנו דורשים היום, היו מתבטלות מאליהן. וגם האמנה הידועה לשמצה הייתה בטלה מאליה, כי בניגוד לדברי מנהיגינו, שלא קראוה או לא הבינוה, לא היה בה, ואין בה כיום, דבר נגד ישראל, והכל יש בה נגד הציונות. אותה הם מבקשים לעקור מן השורש, והיא משמשת להם דחליל להעמיס עליו את כל המגונה והמנואץ שבאוצר הקללות העשיר שלהם.
אשר על כן, אין להיבהל לא מן הערבים המשתוללים שוב, בהבינם את חשיבות התיקון שאנו דורשים להגנתנו, בדיוק כפי שהשתוללו כשהתקבל התיקון לחוק שנתן בידי בעל רכוש נשדד את זכות ההגנה העצמית על רכושו. הערבים נזעקו אז, שכן ידעו כי מעשי השוד בחוות בדרום מבוצעים על-ידי בדווים בני עמם, כי אחוז הפשיעה בקרב ערביי ישראל כפול מזה של האוכלוסיה הכללית, וכי הרשות הפלשתינית מתפרנסת משוד של המכוניות, של הציוד החקלאי ושל הסחורות שעל ייצורם או רכישתם עמלים אנשים בישראל. גם הליברלים שלנו יזעקו על כך שסוף סוף אנו סותמים פרצות שהושארו בסידורי אוסלו הכושלים. יהי כן, ובלבד שהתיקון יצא לדרך.
מדינה יהודית וגבולות 1967: היכן המלכודת?
לצד המחלוקת בינינו בסוגייה של תיקון חוק האזרחות, רבה הטרוניה בחוגי שמאל רבים, ובוודאי בקרב הערבים מבית ומחוץ, על כי מלאנו ליבנו לתבוע כי מדינת ישראל תוכר כמדינה יהודית, כתנאי או ללא תנאי, להסכמתה של ממשלתנו להארכת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון. מה אנו זקוקים להכרה זו, שואלים אותנו? והרי לא העלינו תביעה דומה שעה שנשאנו ונתנו, ולבסוף הסכמנו, עם מצרים ועם ירדן, מטיחים בפנינו במופגן, רמז לכך שרק הואיל ולממשלתנו יש קשיים מבית, או שבנימין נתניהו מבקש לחבל בשיחות השלום, הוא נזקק חדשות לבקרים לתככים חדשים נטולי היגיון.
לבד מן ההנחה כי במשטר דמוקרטי ראוי כי
ממשלה תתחשב בשולחיה, הרי טענת הטוענים אין לה ידיים ורגליים. כל מי שעינו בראשו מבין, כי מצרים מעולם לא ביקשה לבוא במקומנו בארץ ישראל, ואף ירדן - מלבד חלומו הזמני שנגוז של מייסדה, המלך עבדאללה, לפרוש את שלטונו על כל ארץ ישראל - נסוגה בפרוץ האינתיפדה מתביעתה, ואין לה שום שאיפה לשוב ולשלוט בה, ובוודאי לא בשטחי ישראל הריבונית. בניגוד מוחלט לשתי מדינות אלה, מחציתם החמאסית של הפלשתינים מדברת בגלוי על חיסול גמור של ישראל כדי לבוא במקומה, והמחצית האש"פית, זאת שאנו אמורים ליישב את הדורינו עמה, מסרבת בתוקף להכיר בנו כמדינה יהודית, כי בעיניהם בהכרתם זו הם יקנו לגיטימציה לעצם קיומה, רחמנא ליצלן. האין ההבדל בין מצרים וירדן ובין הפלשתינים ברור מאליו?
עתה אומרים כמה פלשתינים "מתונים", שלוּ הסכמנו לשוב לגבולות 67', הם היו נכונים להכיר בנו בכל נוסח שנחפוץ. אלא שקרקע היא נכס קבוע, ואילו הכרה היא מילולית, ויכולה להתבטל בהבל פה לאחר שישיגו את מבוקשם. מה עוד שהלחץ העממי הנתמך בידי חמאס ובידי הגורמים היסודניים המסייעים להם, סופו להכריע את הכף לטובתם. ומדוע גבולות 67'? מהי קדושתם, המאויימת גם היא על-ידי אנשי אש"ף האומרים לשוב ולתבוע את גבולות החלוקה, אך בה בעת מסרבים להכיר בישות יהודית כלשהי שבה מכירה אותה החלטת חלוקה. ישראל נטלה את אזור יו"ש מירדן, שוויתרה עליו. הפלשתינים אומנם נותרו לשאת ולתת על האזור, אך אין להם זכות אוטומטית עליו, על כולו או על חלקו. הרי הם עצמם חתמו על אוסלו 1 ועל אוסלו 2, שהכירו בחלוקה זמנית של יו"ש לאיזורי א, ב, ו-ג, לאמור שעד השגת הסכם אחר שיחליף את הישנים, אלה נותרים בתוקפם.
אנו נסחפנו ברטוריקה של "כיבוש" המטילה עלינו אימה וייסורי מצפון, כאילו קמנו ב-5 ביוני 67', ובאין לנו דבר לעשותו, החלטנו לצעוד ולכבוש את יהודה ושומרון. ברשומות הבינלאומיות חקוקים דברי תחינתנו לירדן כי אין לנו דבר נגדה, אך זו ביכרה לתקוף ושילמה את המחיר. מה דרשו הערבים בתמיכתם של נביאי השלום שלנו? שנפנה מיד, ונחזיר לידיהם את העמדות שמהן הפציצו אותנו לכל אורך 920 הק"מ, כדי שישובו להמטיר עלינו אש וגפרית. לא, אמרנו, ניסוג רק אם יהיה הסדר מוסכם. ואנו עדיין ממתינים להסדר שלא בא. ובינתיים אנו
מתנחלים בנקודות אסטרטגיות, גם כדי לשמר את המקומות וגם כדי להאיץ בערבים, כי אם לא יזדרזו להגיע עמנו להסכם, אזי לא ייוותר הרבה לדון עליו. סאדאת הבין כי ימית ואופירה בנות כמה אלפי אוכלוסין נוחות לפינוי, וכי לו המתין עוד עשור או שניים, לא ניתן היה לעקור אוכלוסיה של רבבות של מתיישבים.
לקחים רבים הפקנו, וראוי לנו לאחוז בהם: ראשית, מבחן ההכרה של הפלשתינים במדינה היהודית הוא היחיד הבוחן את כוונתם לחיות עמנו בשלום באורח קבע; שנית, אם נותיר את יו"ש ללא יישובים ישראלים, הרי שבאין הסדר, הם יהפכו לשטחי אש, והתהליך שהתרחש בעזה יקרה בכל שטח שנפנה ללא הסכם; שלישית, אם כל מקרה של תוקפנות נגדנו לא יהיה כרוך בתשלום בקרקע, לא יהיה מה שימנע מהם, כל אימת שנפנה שטח, לשוב להתקיפנו מתוכו כפי שהיה בעוטף עזה. ורביעית, בראות עינינו את הזהות הגמורה בין ערביי ישראל ובין שאר פלשתינים, יהיה הכרח לכרוך את שתי האוכלוסיות יחד בפתרון שבו לא כל פלשתיני המתגורר בישראל יישאר ישראלי, אם לא מלאו ליבו לקשור את גורלו עם ישראל ואם בידו האופציה להיות אזרח פלשתיני תושב ישראל.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
