בשעה שנציגי ראש הממשלה מתמקחים עם הממשל האמריקני על התמורה המבוקשת להקפאה השנייה, שכחנו לחלוטין שעדיין לא קיבלנו את התמורה להקפאה הראשונה. להזכירכם, ההקפאה הראשונה הייתה אמורה להיות מחווה של מדינת ישראל. בתמורה, הממשל האמריקני היה משוכנע כי ביכולתו להביא גם את הצד השני למחוות ולו סמליות. למשל, דובר על התרת טיסות של מטוסים אזרחיים ישראלים מעל מדינות ערב. אלא שכול ניסיון של הממשל האמריקני לחלץ מחווה כול שהיא ולו באמירה מן הפה לחוץ בלבד מצד גורם ערבי כל שהוא עלתה בתוהו.
בנוסף, כזכור, הייתה אמורה ההקפאה הראשונה להעלות את רכבת המשא-ומתן עם ממשלת אבו-מאזן על הפסים. בפועל, המשא-ומתן נשאר תקוע חודשים רבים גם לאחר תחילת ההקפאה הזו, ורק ברגעיו האחרונים הואילו אנשי אבו-מאזן להציג מראית עיין של משא-ומתן כדי שיוכלו לדרוש המשך הקפאה. על התקדמות, או נכונות לפשרה כול שהיא מצידם כמובן אין מה לדבר.
אין לי כמובן ויכוח עם מצדדי ההקפאה האנטי ציונים. מבחינתם אפשר להקפיא את כל המדינה. אך בין מצדדי ההקפאה הציונים יש כאלו הטוענים שיישום ההקפאה יאפשר למשא-ומתן להתקדם לנקודה שבה שוב נוכיח כי הערבים הם סרבני השלום. שוב, לאחר שהדבר הוכח כבר בשיחות קמפ-דייויד בהשתתפות ערפאת קלינטון וברק, ובשיחות בין אבו-מאזן לאולמרט. במה תהיה ההוכחה החדשה שונה? כמה עוד נצטרך לוותר, כדי להוכיח שוב את שכבר הוכח? ואחת לכמה זמן נצטרך להוכיח זאת שוב ושוב ושוב? האם אין לראשי הממשלות שלנו בעיות אחרות לעסוק בהן?
אנשי שמאל ציוני אחרים יטענו כי הקפאה באזורים שבכוונתנו לוותר עליהם תמורת שלום היא אינטרס ישראלי. אלא שבזה בדיוק אויבינו מעוניינים - ויתור ללא תמורה. ברגע שאנו מקפיאים כעניין של חובה את כול ההתנחלויות, אנו בעצם מקבלים את הטענה שלהם - שאין לנו כל זכות עליהם, ואולי בעצם מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם זה כך, הרי אפילו החרבה ונסיגה מכול ההתנחלויות לא יהוו ויתור מצידנו, אז איזה ויתור יישאר לנו לעשות במסגרת המשא-ומתן?
אני לעומת זאת, בדומה למשנתו של דויד בן-גוריון, אהיה מוכן לוויתור על חלק מזכותנו ליהודה ושומרון רק בתמורה לשלום אמת (מושג שלמפלגת העבודה יש עליו זכויות יוצרים). ללא שלום אמת מלא, אין ויתור. לא צריך לטרוח הרבה כדי להבין שאין פני הערבים לשלום, לא כל שכן שלום אמת. מי שלא הבין זאת מסירובם הגורף לכול מחווה סמלית כלפי ישראל, בוודאי צריך להבין זאת מכך שהם אינם מוכנים להכיר בזכות קיום למדינה יהודית.
מי שגם הוכחה זו אינה מספקת עבורו, ינסה נא להשיג מהם למצער הכרה בקיומו של עם יהודי. הוא לא ימצא אף מנהיג ערבי שיהיה מוכן להכיר בקיומו של עם יהודי. למי שאי ההכרה בקיומו של עם יהודי מזכירה את משנתו של היטלר, בוודאי לא יתפלא לשמוע כי לא במקרה "הפרטנר המתון" שלנו למשא-מתן הוא מכחיש שואה שפרסם ספר שבו הוא
מכחיש אפילו השמדה בתאי גזים על-ידי הנאצים. אז מה עוד צריך להוכיח?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
