בארץ הפרסטיטוציה

• 7 בינואר 1954
  
  ח. י. שלום!
  
  בתשובה לשאלתכם:
  
  אינני מסכים להגיש את 'פנים אל פנים' לפרס חולון!
  
  בברכה
  אבא קובנר

זהו מכתב סירוב לא מוכר של אבא קובנר להגשת ספרו (פנים אל פנים, חלק א', 'שעת האפס' שיצא בשנת 1953) לפרס קוגל חולון. הוא כנראה חשב שהספר ראוי לפרס הרבה יותר נכבד... גם הפנייה 'חברים יקרים', בניגוד לפניותיו האישיות במכתבים אחרים, מעידה על הריחוק והרשמיות של תשובתו.

המכתב נשלח להוצאה, בעניין ההגשה של "פנים אל פנים", הרומן היחיד של קובנר, בעל שני החלקים "שעת האפס", 1953, שהוא הספר שהוגש (ו"הצומת", 1955) - לפרס חולון, שלימים כמדומני הפך ל'פרס קוגל'. עד כמה שידיעתי מגעת, אין הרבה מכתבי סירוב-לפרס בספרותנו החדשה, אלא אם כן יבואו רבותיי וילמדוני. בארץ ה"פרסטיטוציה", שבה יש לכל פרס לא רק משמעות של הכרה ציבורית בערך עבודתו של הסופר, אלא גם מעין תגמול כלכלי זעיר על עבודתו, לא נהוג לסרב לפרסים. אגב, את הביטוי הבוטה הזה - ארץ ה"פרסטיטוציה" - שמעתי בשעתו מפיו של גרשון שקד ז"ל. והוא מעין פרפראזה כמדומני, על משחק הלשון המפורסם של אברהם לשונסקי, סליחה, שלונסקי. פרסטיטוציה - כלומר הזניית חלוקת וקבלת הפרסים.

מה שמשעשע בעניין הוא כמובן יחסם החיובי, בלשון המעטה, של שקד ושל שלונסקי עצמם, לפרסים ספרותיים רבים כאלה ואחרים. כלומר יש לפנינו מעין עדות ראשונה מפי מי שלא רק בקיאים ברזי ארץ ה"פרסטיטוציה", אלא גם היו מנוסים מאוד בקבלת הפרסים שחולקו בארץ הפרסים המגונה הזו...

מצד שני, יכולים המבקרים לטעון - ואולי בצדק - שקובנר לא היה חף מחשבונאות-פרסים בתשובתו השלילית הנחרצת. אפשר שידע, שפרס חולון 'קטן עליו', ולא רק קטן, אלא גם חוסם דרכם של פרסים נוספים, חשובים ממנו. ואלה באמת איחרו להגיע, אך באו לבסוף! הוא זכה גם בפרס ברנר, 1968, היוקרתי, וגם בפרס שלונסקי, 1961, ואת פרס ביאליק קיבל בשנת 1978. אבל גולת הכותרת של 'מפריסי הפרסים' מארץ ה"פרסטיטוציה" לקובנר, הייתה הענקת פרס ישראל לספרות, על ספר הפואמה שלו 'אחותי קטנה', בחודש אייר תש"ל, מאי 1970. אגב, הוא חלק את הפרס עם המשוררת לאה גולדברג ז"ל.

אפשר שלא הייתי נדרש לסוגיית הפרסים שזכה בהם אבא קובנר, אלמלא רדפתי כמה שנים טובות, מרדף ספרותי מעניין, אחר 'הכרך החסר' בכביכול-טרילוגיה שלו "פנים אל פנים". וכל הרוצה לקרוא סיפור בלשי-ספרותי מרתק, איך שרף קובנר במו ידיו, את כתב היד של הכרך השלישי, שמעולם לא נדפס, מוזמן לעיין בספר המסות שלי "קריאה מאוחרת", 2008. והנה המכתב הזה מוכיח שחלקי הטרילוגיה ('שעת האפס' ו'הצומת') עמדו למעשה בפני עצמם, כספרים בודדים, וכך גם התקבלו בציבור הקוראים ובציבור מפריסי הפרסים. שאילו היה אחרת, היינו קוראים במכתב הסירוב להנהלת ספריית פועלים, משהו מעין זה: חברים יקרים, אינני מסכים להגיש את 'פנים אל פנים' לפרס חולון, משום שטרם סיימתי לכתוב את הטרילוגיה. לכשאסיימה, אתם רשאים מצדי, להגישה לכל פרס ספרותי שיעלה בדעתכם. בברכה, וכו'.

הייתי סקרן מאוד לדעת, דווקא בעידן הדואר האלקטרוני והמסרים המיידיים, מה כותבים סופרינו הידועים היום אל 'מפריסי הפרסים' בארץ ה"פרסטיטוציה" הקטנה והאהובה שלנו.