טיבו של הזיכרון

אני כותב את אשר להלן לעיניכם, פעילי שמאל, בתקווה שתענו לי, גם אם בקיצור, אם לדעתכם הדברים שאומר כאן יש בכוחם לתרום במשהו לשינוי המצב הפוליטי והחברתי הנוכחי, שאינני יכול לכנותו אלא "טראגי". אני מבקש לשמוע את דעתכם, כל הלוחמים לקידמה - על פניה השונים, נגד הריאקציה - על כל פניה המפלצתיים.

כשעלה לכיתה ד' אמר נעם (שם בדוי) להוריו: "בית ספר זה לא בשבילי. חלמתי שהלכתי למגדת עתידות והיא אמרה שאהיה שף. אני רוצה ללמוד לבשל, ולפתוח רשת של מסעדות. ואני מחפש משקיע. אתם מוכנים להשקיע בי?". הילד סירב ללכת לבית הספר. ההורים הסבירו, הפצירו - ללא הועיל. באבחון שנעשה לו התברר שהוא לקוי למידה. "הוא יהיה non reader & non writer", קבעה המאבחנת. הבשורה נחתה על הוריו כרעם. עד אז לא הבחינו בשום בעיה. נעם - שהיה נבון, רהוט, חברותי ויצירתי, עקף את הקשיים עד שלא יכול עוד. הוסיפו לזה מורה שקראה לו "מפגר", ילדים שלעגו לו, ומנהלת שהתעקשה על כיתת חינוך מיוחד, ותבינו את תחושת העלבון של הילד שחיפש ומצא פתרון - להיות יזם. אחרי שתכנן את שתי המסעדות הראשונות שיפתח, נרשם נעם לקורס בישול, והמציא רוטב פסטה שנמכר יפה ביריד אוכל. משרד החינוך לא הציע שום פתרון. בלית ברירה שכרו הוריו מורים פרטיים שלימדו אותו לכתוב ולקרוא בעברית ובאנגלית, וחשבון. אבל הוא היה בודד. ועצוב.

אני כותב שורות אלו מתוך חרדה שהתופעות אשר הביאו לקריסת ולהתפוררות בית החשמונאים, פוקדות את חיינו במדינת ישראל כיום. המאבקים הפנימיים בין העומדים במוקדי הכוח, ההסתאבות של ירושלים, השחיקה עקב מלחמות כיבוש בלתי פוסקות הביאו לבסוף את היישות הריבונית שהקימו החשמונאים אל קיצה הכואב והמדמם, תוך תקופה של כמאה שנים.

ראשית, יתקיים דיון ויוקמו ועדות שונות שינסו להבין מדוע מדינתנו הקטנה אינה מצוידת וערוכה לשריפות. הוועדה שתוקם תשב על המדוכה ותיקבע כי המחדל נמשך שנים ארוכות, חצה ממשלות רבות וכולם לא בסדר - מי יותר ומי פחות.

אנחנו חברה מציצנית. אך בכך אין אנו שונים מבני אדם בעולם הגדול. המציצנות תמיד הייתה תכונה אנושית, אך העולם הנוצרי, ובעקבותיו הדתות היהודית והמוסלמית, אילצו אותה להסתיר זאת מתחת לתחתוניות כפולות ומכופלות, חגורות צניעות, פאות נוכריות, שמלות עד לקרסוליים, או בורקה. מאז זאת פרצה, וכמו במקרים אחרים, היא פרצה גם גבולות. במקרה שלנו היא פרצה גם את גבול התבונה.