לא יפריע לי כלל לגור בשכנות לערבי. שאלתי ב"אגודה לתרבות הדיור" אם דווקא "ערבי" = מרעיש, מלכלך וכולי. הם אמרו שלא, שדווקא יש לא מעט יהודים רעשנים וחסרי
כבוד לזולת (חוויתי על בשרי). העובדה שיש גם ערבים גזענים שלא ירצו אותי בשכנותם בשל יהדותי, לא תרתיע אותי מלהתמיד לשקול שכנות עם אדם על-פי התנהגותו לאחר. לכן, כנראה, לא ארצה, עד כמה שהדבר תלוי בי, לגור בשכנות לגזענים, מכל לאום.
מספרים לי ששמירת הצביון היהודי של המדינה הוא העדפת שכן יהודי. אני לא צריך להיזקק דווקא לאסוציאציות ההיסטוריות באירופה של המאה הקודמת שפסלו שכן... יהודי, כדי לפסול את הנימוק הזה. הוא מכוער גם כך. יקראו לי בוגדני, פוסט ציוני, אכול שנאה עצמית וכולי, אך ראו למה נהיינו. אנו פוסלים אדם על-פי מוצאו, ולא על-פי אופיו. מרתין לותר קינג - החלום שלך מתפוגג כאן, בארץ הזאת.
קראתי שרבנים חרדים אשכנזים ספורים נחרדו מפסק שלוש-מאות הרבנים, וטענו שיש כאן שימוש פסול בהלכה למען מטרות פוליטיות. קראתי שוב ושוב כדי להבין את דבריהם. לא הבנתי מדוע הם מתנגדים לשיטה שבה הם עצמם נוקטים. גם לא הבנתי כיצד התנשאותם כנגד חרדים ספרדים מולבנת ומתאדה וכאילו נעלמת, בהצהרתם "כנגד" פסילת ערבים. צודקים: אכן יש שימוש פוליטי בכיסוי הלכתי. אך במטותא מכבוד תורתם, שייטלו קורה מבין עיניהם. תשאלו בעמנואל.
שמעתי שגם נמתחה ביקורת על שלוש-מאות הרבנים, שהרי בפסילת שכנות לערבי, בעצם יתירו פסילת שכנות ליהודים בתפוצות. את זה הרי לא נקבל, זו אנטישמיות, זו גזענות מן הסוג הרע. יימח שמם של האירופים הגזענים האלה, לא למדו כלום. אז נמלאתי שמחה...
הנה מביני עניין שמבינים שפסילת האחר, היא בעצם פסילת עצמך. אך מיד הבנתי שהנימוק הזה שלהם הוא טקטי, תועלתני שכזה, שלא באמת פוסל מוסרית את שנאת הערבי, אלא הם מזהירים שזה מסוכן, שלא כדאי להגיד את זה, כי זה יפגע באנשי שלומנו, היהודים כמובן. ואז הפסקתי לשמוח.
אני קורא בספרות היהודית לדורותיה ולומד ממנה את חוכמת הלב ועל אהבת האדם. אני מתמוגג מגילוי חיבה לכל אדם שנברא בצלם. אני גם קורא על אבותיי שסבלו ונרדפו על היותם אחרים, על חלומם להיות בני-חורין ריבוניים, ולא מדוכאים בשם דת הרוב. אני מבין היטב את המגמה שצמחה והתחזקה בליבם: אנו סובלים ומוכים כי אנו מיוחדים, אנו נישאים מעל, אנו בחירי אלוהים. אני מניח שאם הייתי בינותם, הייתי מצמיח גם אני את אותה תקווה, את אותה גישה כה אנושית של הילד המוכה. אך אני חי בדור של תקומה של ריבונות יהודית, במדינה שבה יהודים הם רוב חזק ואיתן. ואני תמה מדוע לא זונחים את תחושת ההתנשאות, מדוע משמרים את תחושות הקיפוח והנרדפות המוטמעות בתרבות שלנו. די למלחמות ישנות, די לסיפורי השנאה, הבה נחנך את ילדינו אחרת. אם לא נשכיל לדחות את חלקי המורשת הלא-נכונים כיום, ייצא שכרנו בהפסדנו, ואותה תורת חיים ששימרה את הקיום היהודי - תהפוך להיות סם המוות: מות המוסר, וערעור הצדקת הקיום שלנו כאן, באזור הנפלא הזה. יהודי, דבר יהודית, דבר אהבת אדם.
