מרככים ומלבינים במכבסת המילים (ב')

ראוי ואפשרי

בעולם תקין ומתוקן, שבו יש כיסוי ממשי להגדרה המילונית של מילים ומושגים, היה גלעד שליט מותר מבית האסורים ונמצא מזה זמן בבית. פעם אחר פעם, מעל לכל במה מוזמנת ומיקרופון מזדמן, שב שר הביטחון אהוד ברק ואומר כי ישראל עושה כל מאמץ ראוי ואפשרי לשחרורו של שליט. היענות לתביעותיו (הסחטניות, אמת!) של החמאס, אשר תג המחיר לשחרורו של שליט נקוב, מוצהר וידוע לישראל זה מכבר, היא ודאי צעד ראוי ואפשרי. יש סיבות שונות לאי-היענותה של ישראל לתביעות החמאס. נימוקיה, לרבות המקוממים שבהם, עימה, אבל הם ודאי לא כלולים בשטח השיפוט המושגי ובשדה הסמנטי המילולי של מה שהוא בחזקת ראוי ואפשרי.

מחדל, שואה

לא כל הזנחה היא מחדל. לא כל רשלנות היא שערוריה. לא כל מסקנותיה הלא מיושמות של ועדה כלשהי הכתובות בכרכים עבי-כרס, המונחים כאבנים שאין להן הופכין על מדפים מאובקים או במעבה מגירות, הן בבחינת מחדל. גם תאומתו של המחדל – שואה, הולכת וזולה בשפתנו. לא כל חורבן, קשה ומזעזע ככל שיהיה, הוא שואה. פרופורציה. השימוש הרווח במנוח שואה הוא, במובן מסוים, חילול זכר קורבנותיה.

תבוא ביום ראשון

עדות אישית קטנה, אם תורשה לי: ביום חמישי אחד, בשעה של קבלת קהל במשרד כלשהו, הגיע תורי. התיישבתי. הפקידה שמולי שמעה אותי. היא לא נדרשה למאמץ עילאי כדי להסדיר את הטיפול בענייני, אבל לפתע קיבלה שיחה שמן הסתם סבלה דיחוי, אבל לפקידה לא התחשק לדחות אותה. היא עשתה לי באצבעות כף היד שלא החזיקה בשפופרת הטלפון סימן מוסכם של 'רק רגע'. רגע הוא מובן נזיל. השיחה התארכה. זעתי על כיסאי באי-נוחות מופגנת, רומז לה רמז דק כעובי פיל שעם כל הכבוד לשיחתה, היא אמורה לטפל בי. לפתע, קטעה את שיחתה – אני הייתי קטוע זה חמש דקות – ואמרה לי: "תבוא ביום ראשון". היא התכוונה להגיד לי במילותיה המכובסות, שיש לה משהו יותר חשוב לעשות עכשיו מאשר לטפל בי. הלכתי. ביום ראשון עשיתי דבר אחר. לא באתי.