מאז 2002 הייתה התקדמות עצומה במלחמה בפשיעה הכלכלית, אם כי אנחנו עדיין לא נמצאים במקום בו היינו רוצים להיות, ויש מקומות בעולם שאנחנו רוצים להידמות אליהם בנוגע לתפיסת העולם של המאבק בפשיעה הכלכלית. אני מתכוון בעיקר לשני נושאים: הידע וההרתעה.

כאשר התחלנו את המאבק בפשיעה הכלכלית, היו החוקרים מקבלים ארגזים על ארגזים של מסמכים. החוקר היה אומר: אני בקושי מבין את תלוש המשכורת שלי; מה אני עושה עם כל הארגזים הללו? היה צורך להביא את החוקרים להכיר בכך שחייבים לעבור לצד הכלכלי – ללכת על הכסף.

צריך ידע כלכלי כדי להתמודד עם העבירות הללו. רצינו להקים מכללה לאומית לאכיפה, שתכשיר את כל הגורמים הרלוונטיים, כי מדובר במקצוע חדש שמחייב כישורים ורקע מעבר לכישורים הרגילים של חוקר. יש שיפור בידע המקצועי של העוסקים בנושא, אבל פחות מכפי שהייתי רוצה. גם השופטים צריכים לעבור הכשרה; לא מספיק לשבת באולם ולשמוע את הצדדים, אלא צריך להבין בתחום בו מדובר.

אנחנו חייבים ליצור הרתעה. גם כאן לא צריך להמציא כמעט כלום; יש בעולם רשויות אכיפה בעלות ניסיון של מאות שנים. צריך להגיע ליותר חשודים וכך להגדיל את הסיכוי שייתפסו. יש תחומי עבירות בהם הסיכוי להיתפס נמוך מאוד, וזה אחד הגורמים לכך שנורמת הציות לחוק בישראל גרועה מאוד.

אחרי שהעבריין נתפס, יש להבטיח שיהיו די ראיות להגיש כתב אישום ולאחר מכן יש לעצב ענישה הולמת. תאמרו: זה עניינם של בתי המשפט. לא מדויק. 90% מכתבי האישום מסתיימים בעסקות טיעון, וכמעט תמיד בית המשפט יאמץ את ההסדר ואת העונש – ולכן המדינה היא שקובעת למעשה את רף הענישה.

גם בתיקים בהם אין הסדרי טיעון, הענישה דומה מאוד לזו שנקבעת בהסדרים. לכן, קל מאוד להאשים את השופטים בענישה מקלה, אבל כדאי שלפני כן, כל אחד יבדוק את עצמו.

הצעדים הללו יוצרים הרתעה, שמביאה ליעד העל: הפחתה משמעותית, עקבית ולאורך זמן של הפשיעה. כך מחזירים את האמון הציבורי ברשויות אכיפת החוק, שנשחק מאוד בשנים האחרונות. ואני אופטימי. עשינו המון צעדים קדימה ואנחנו הולכים בכיוונים הנכונים.

החלק הכלכלי מרכזי מאוד ומהותי מאוד במלחמה בפשיעה בכלל, כי הכסף הוא הבסיס גם בפשעים אחרים. אם לארגון פשיעה יש חזון, זה רק כסף – והרבה; ולא משנה אם מדובר בארגון מקומי, ארצי ובינלאומי.

השחיתות הציבורית וארגוני הפשיעה נחשבים בעיני משטרת ישראל לפשיעה חמורה, לא כל כך בשל העונשים המוטלים על עבירות אלו אלא בעיקר בשל ההשפעה העצומה שלהן. ברור, למשל, ששוחד היא עבירה הרסנית לרמת הציות לחוק במדינה.

דמוקרטיה חפצת חיים חייבת לשים בראש מעייניה את המלחמה בשחיתות הציבורית. גם ארגוני הפשיעה משפיעים מאוד, וככל שהארגון גדול יותר – כך הוא מתחבר בצורה הדוקה יותר לשחיתות הציבורית.

תיזכרו בסדרת סרטי "הסנדק"; נכון שהיא פרי דמיונו של הכותב, אבל הבסיס שלה מאוד מציאותי.

היכן שיש הרבה ביורוקרטיה, מעט רגולציה והרבה כסף – שם תמצאו את ארגוני הפשיעה, משום שמצב זה יוצר כר נרחב לשחיתות ולמאכערים. יש ענפים לגיטימיים, בהם הפשיעה המאורגנת נפוצה מאוד, כגון מקרקעין וייבוא עובדים זרים. אם להשתמש בלשון צבאית, במקומות הללו צריכים להציב "מארבי כוכב", לחכות ולתפוס את העבריינים.

בסיס המאבק בפשיעה הכלכלית הוא בניית פרופיל כלכלי של אדם או ארגון, ניתוחו וניסיון להגיע למקורות הכסף. הנקודה האחרונה היא החלק הקשה ביותר, אבל חוק איסור הלבנות הון מאפשר לנו לטפל גם בעצם ההסתרה, אפילו אם לא מצאנו את הכסף עצמו. אם כלאת ראש ארגון פשיעה ולא נגעת בכסף – לא עשית כלום, כי הארגון ממשיך לתפקד כרגיל.

השילוב של בניית הכוח והפעלתו הגיע לנקודת שיא ב-1 בינואר 2006 – ישיבת הממשלה האחרונה של אריאל שרון, שהוקדשה כולה למלחמה בפשיעה. התקבלו כמה החלטות שעוד לא לגמרי מומשו, כמו הקמת הרשות להגנה על עדים והקצאת עתודאים מצה"ל למשטרה.

מה שדאגנו לממש במהירות ותוך סיוע נרחב של משרד האוצר, היה המאבק הכלכלי בארגוני הפשיעה. קבענו יעדים, ריכזנו תמונת מודיעין מכל רשויות האכיפה ובדרך גילינו ארגוני פשיעה שבכלל לא ידענו על קיומם, ניתנו משימות לכוחות משימה והופעלו יחידות ארציות וטריטוריאליות.

אני התעקשתי שלראשונה יהיו ליחידות גם יעדים כלכליים: לא רק את מי אתה מכניס לכלא, אלא גם כמה כסף אתה מביא. בהנחה שהכנת פרופיל כלכלי שמדבר על מאות מיליונים, צריך לראות על כמה כסף מתוך זה תשים את היד, בעיקר באמצעות חילוט.