סמיכות חג הפסח לפרשת השבוע 'צו' נותנת הזדמנות לבחון מה הקשר בין תוכן הפרשה לבין המסר של חג הפסח.
ניסן - החודש בו חל חג הפסח נקרא בתורה 'חודש האביב' (שמות לד, יח) אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמר שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:
אין לנו עוד חג כל-כך משפחתי כחג הפסח והדבר רמוז בכינויו של החודש בו הוא חל; 'אביב' זה אב-יב. אב רומז לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב ו-יב רומז לשנים עשר השבטים. ואכן בליל הפסח מסבים סביב שולחן הסדר משפחות הכוללות שלושה דורות במשפחה ולפעמים גם יותר.
בפרשת 'צו' משה מדריך את אהרון ובניו בתורת הקרבנות; (ויקרא ו, ב) צַו אֶת-אַהֲרן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמר זאת תּוֹרַת הָעלָה הִוא הָעלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
בחסידות מבואר כי 'מצווה' זה מלשון צוותא וחיבור בין המְצַווה למצוּוה. מצווה היא עניין מעשי ומעשה הקרבנות הוא מצווה, אלא שכאן מדובר בתורת הקורבנות ומכאן למדו חז"ל כי 'כל העוסק בתורת חטאת מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב תטאת' בפועל, וכן בקרבנות אחרים. כלומר, מתקבל כאן איחוד בין הדיבור והמעשה.
בליל הסדר "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" (מתוך ההגדה) ומכאן השם 'הגדה של פסח' על יסוד הפסוק (שמות יג, ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
אם לימוד תורת הקרבן שווה ערך להקרבתו בפועל והסיפור ביציאת מצרים הינו מצווה חשובה כל-כך עד שלכבודה מתכנסת כל המשפחה ועורכים סדר פסח בכל שנה, מסתבר שדיבור הינו עניין חשוב ומשמעותי ביותר. מעניין לברר עד כמה הוא חשוב ואולי גם מדוע.
מיד ולדורות
(רש"י) צו את אהרן. אין 'צו' אלא לשון זירוז - מיד ולדורות.
'מיד' זה ברור, כאשר המצַווה אומר מה המצווה הכוונה היא לביצוע מיידי. 'לדורות' זה אומר לעתיד שאינו מסוים, לתמיד, לנצח. ומה עושה את החיבור בין ה-מיד לבין ה-לדורות, הווה אומר - לימוד תורת המצווה בדיבור, בהשמעת הדברים הנלמדים.
הדיבור בפה הינו הדרך הכי זמינה לתקשורת, התקשרות בין המדבר לשומע; התקשרות שייכת לספירת הדעת ועל-כן אומר הזוהר כי 'דעת גניז בפומא', יכולת ההתקשרות מצוייה בפה.
לימוד תורת הקרבנות מתוך מודעות שמדובר במצוות ה' יתברך (גם בעת שלא ניתן להקריב) יוצרת ומחייה את הקשר בין ההווה לבין העתיד, בין ה-'מיד' שזהו עניינה של מצווה שיש לקיימה בזריזות כי "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" וגם "עבר יומו בטל קורבנו".
שעל כן אין לדחות קיום מצווה שמא תכַבה אותה העבֵרה, יעבור זמנה של המצווה ולא ניתן יהיה לקיימה עוד, ובין ה-'לדורות', שזהו עניין לימוד התורה.
מצוות שייכות לרובד המעשי של החיים כנ"ל והנעתם המיידית הינה רגשית - אהבה, אהבת ה' גם אם בדרגה הכי נמוכה, בעוד לימוד תורה שייך לרובד השכלי. הרובד המעשי עם הנעתו הרגשית, יכול שלא ייטמע באדם ויישאר בבחינת (ישעיהו כט, יג) מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, פעולה מתוך הרגל ללא השקעה מעבר למינימום הנדרש.
לעומת זאת, לימוד התורה תוך השקעה שכלית, מאפשר קליטה והפנמה ההופכת את הנושא הנלמד לקניינו הפרטי של הלומד וערכי התורה מתקבלים אצלו כנצחיים, לדורות.
לימוד תורת המצווה משַלב ומאחד שני רבדים אלו, הרגשי-מעשי עם השכלי-רעיוני לשלמות אחת שביטויה הוא: (פרשת צו, ו, ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: חיבור התורה למצוות הופך את המעשה המידי - קיום המצווה בפועל - לבעל משמעות נצחית, למעשה הקיים לדורות".
תכלית הידיעה - שלא נדע
ביטוי זה לקוח מדברי קדמונינו ופירושו שהתכלית של הלימוד וההתעמקות שלנו בתורה היא להגיע למדרגה של אמונה שהיא למעלה מידיעה. התעמקות אמיתית, החפה מכל אינטרס אישי, בדעת התורה - רק היא בכוחה להביא אותנו אל האמונה במדרגה של 'תכלית הידיעה - שלא נדע'.
לכאורה האמונה היא היפך הדעת. הדעת היא הכרה פנימית ואילו האמונה היא שלילת הידיעה.
(מתוך מאמר של הרב גינזבורג) בספר הזוהר האמונה נקראת "רישא דלא ידע ולא אתידע" (רדל"א), שאינו יודע את עצמו ואינו נודע לזולתו, כלומר שתי מדרגות של שלילת הידיעה. כאמור, למדרגה זו מגיעים מתוך התעמקות אמיתית בדעת, אך היחס ביניהם הוא בכיוון ההפוך - ברדל"א יש כוח של הולדת מוחין חדשים, דעה חדשה מתוכו. במילים אחרות, למרות שהאמונה והדעת הן שני הפכים הן מהוות יחד שלמות - מתוך הדעת באים לאמונה הפשוטה ומהאמונה הפשוטה נולדת דעת חדשה.
אמרנו קודם כי בדיבור יש את כח ההתקשרות שהוא שייך לדעת, עכשיו מתברר כי בדיבור ניתן לבטא גם את האמונה שמצד עצמה היא למעלה מן הדעת ולכן היא גם מעבר לכל הגדרה.
לא זו אף זו, לדיבור ישנו הכח לחזק את האמונה עד כדי הורדתה אל המודעות, או במילים אחרות - להעמיק במודעות עד כדי עליה אל האמונה. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אומר משורר התהלים (קטז, י) בהלל שאותו קוראים בחגים, הלל המכונה אצל חז"ל 'הלל מצרים' ובליל פסח זו הפעם היחידה שקוראים אותו בלילה. ואת זה - הדיבור באמונה עד כדי הפיכתה למודעות, אנחנו מקיימים בליל הסדר בעת שמקיימים המצווה וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ ומספרים ביציאת מצרים.
בכך אנו משחררים את הדעת מן המצרים והגבולים הטבעיים לנפש האדם ומגיעים אל האמונה שהיא מעבר לכל הגדרה וגבול. את זה עושים דווקא בדיבור מוגדר ואף בנוסח קבוע מראש, כי זה כוחו של חודש ניסן בכלל וחג הפסח בפרט, לתת לנו הזדמנות לצאת ממצרים ולהתחדש לחלוטין כבני חורין.
ארבעה בנים והחמישי
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה; חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
החכם רואה את עצמו חלק מן הכלל ומבקש לברר מה ההמולה הזאת, האופיינית לליל הסדר, אומרת לנו כאן ועכשיו.
הרשע טוען שכל זה שייך להיסטוריה ועכשיו צריכים סדר חדש או לא צריכים בכלל.
התם עדיין לא גיבש דעה והוא פתוח ללמוד ולהבין.
ושאינו יודע לשאול סתם תוהה לו בשקט ולא שואל כלום.
בדורנו נוסף בן חמישי, זה שאינו יודע שיש מה לשאול. זה שאינו מסב אל שולחן הסדר ואת ליל הסדר הוא מבקש לבלות במועדון כלשהו או סתם על הברזלים בכיכר העיר.
את הרשע הושיבו על-יד החכם מתוך כוונה שהחכם ידע להשיב לו עד שגם הוא יהפוך לחכם. והרמז הוא: בתשובה לשאלת הרשע כתוב "הקהה את שִנָּיו", 'רשע' = 570, שִנָּיו = 366 'רשע' פחות 'שניו' = 204 = צדיק.
כל רשע הוא פוטנציאל בעל תשובה ובלבד שיסב אל שולחן הסדר אפילו בעודו רשע, הבעיה היא להביא אל השולחן את הבן החמישי; זו משימה לא פשוטה אבל לא נוכל להתחמק ממנה. כי בהמשך התשובה לבן הרשע אומרים לו ש"אילו היה שם לא היה נגאל" ומבואר בחסידות כי דוקא 'שם' לא היה נגאל אבל בגאולה האמיתית והשלמה שאנו מייחלים לה מיד ממש, "לא ידח ממנו נדח".
אז כל עוד לא הבאנו אותו אל שולחן הסדר, גם אנחנו חסרים כי עם ישראל הינו שלמות אחת ולא מוותרים על אף יהודי. והדרך להגיע אליו היא באמירה רכה, להזמינו אל שולחן הסדר ולהנעים לו ככל הניתן. רק כך יש סיכוי גם לו וגם לנו.
ובע"ה נזכה לערוך את סדר הפסח כהלכתו בירושלים הבנויה ביחד עם משיח צדקנו שיתגלה מיד ממש.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
