כך פגשתיו בראשונה: ילד כהה עור, ביישן. רבים קראו לו "האתיופי", ודאי רבים יותר מאשר מי שקראו לו בשמו הפרטי, אדיסו. היה בו משהו כובש. אולי הביישנות שמצאה בי הד. אולי צניעות. אולי היעדר היכולת של הוריו לאפשר לו להגשים חלומות. אולי חוסר האונים. משהו בנוכחותו שהלך על גחלים גם על מדרכה רטובה נגע בי. צבט. דקר.
נפגשנו פגישות אקראיות. פגישות שלום-שלום חייכניות, מלוות בקריצות-אהלן ומצמוצי-היי שנמשכו עד לנעוריו. כל מה שהיה בו כילד הועצם בו כנער: הביישנות, תחושת הביטול העצמי, נוכחותו היראה, הכמו-מתנצלת. השקט. הגחלים. אדיסו פילס את דרכו בחיים החדשים, בארץ חדשה, שלא מסבירה פנים לאנשים שהגיעו מהארץ שממנה הגיע, כתינוק, עם הוריו. הוא נזהר לא להידקר מחודי גדר התיל שבה היו חייו כלואים, אבל לא תמיד הצליח. לפי סף הדמעה בזווית העין ידעתי מתי הוא נדקר, מתי נפצע. אולי בלילות זלגו דמעותיו את דם לבו השותת.
אדיסו היה נער יפה ומקסים. חייכנו זה לזה, כשנפגשנו. לא שאלתי אותו דבר על מוצאו, על משפחתו. מדי פעם עבר את הכביש שחצץ בין המתנ"ס לבין הבלוק המתקלף – בלוק חוסם? – שבאחת מדירות-עמידר שבו התגוררה, כמשוער, משפחתו. האם יש לו אחים? האם הוריו (שניהם עודם חיים. האם שרדו את תלאות המסע אל "ארץ ישראל"?) דוברים עברית? האם די להם בקצבתם הזעומה? ואדיסו, האם יש לו פינה להכין בה את שיעורי הבית? וחברים, האם יש לו חברים?
לימים, נעלם. האם התגייס? אם כן - היכן הוא משרת? האם נכון לו עתיד באזרחות? האם ילמד מקצוע? האם יתקבל בחברה? האם ייקלט בה? האם ישתלב?
"משתלבים בחברה"? מדי יום אני רואה ילדים ונערים כמוהו, דומים לו. מן הסתם מעטים מכנים אותם בשמם. אני שומע את שפתם. הם דוברים את העברית הדקה, דלת הקלוריות, הסלנגית, השגורה ודבורה גם על פיהם של הצברים. אין להם מבטא מסגיר. אני מדמה לראות בהם אותו. את שתקנותו, את העצב המריר שניבט מבעד לחיוכו. האם הם יצמחו להיות אזרחים שווי-זכויות במקומותינו. האם נכונו להם חיים טובים, שקטים ומכובדים?
הם הולכים ויושבים בחבורות של ילדים ונערים כמוהם – בנים ובנות ממשפחות שעלו ארצה מאתיופיה. האם הם פורצים את קבוצת השייכות והייחוס הטבעית שלהם? האם הם "משתלבים בחברה"? אני יודע, ודאי, כי בכל כלל יש יוצאים מהכלל; שיש גם חבורות מעורבות, בהירים וכהים, צברים ומי שאינם כאלה; שיש תהליך טבעי של היכרות, של עירוב מעגלים, ובכל זאת – כמעט אין יום שבו אני לא רואה את הד דמותו של אדיסו מביט בי מעיניו של נער שאת שמו אני לא יודע.
אדיסו יצא אל החיים. השלום לו?
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
