ההנהגה הפלשתינית דחתה, בימים האחרונים, על הסף את הצהרותיהם של ראש הממשלה
בנימין נתניהו ושל שר החוץ שלו
אביגדור ליברמן בדבר האפשרות למשא-ומתן עם הפלשתינים על הסדר ביניים ארוך טווח.
לעומת זאת לא נשמעה שום התייחסות להצהרות אלה מצד הממשל האמריקני ומצד מדינות האיחוד האירופי. השתיקה הרועמת של ארצות הברית ומדינות אירופה מעידה כאלף מונים על כך שהרעיון הזה לא נפסל על הסף משום שהוא רעיון הגיוני ומציאותי הרבה יותר מהרעיון להשיג הסכם קבע בין שני הצדדים בתוך תקופה של שנה אחת.
ממה חוששים הפלשתינים כל כך?
ההנהגה הפלשתינית דחתה כבר בעבר את הרעיון הזה כשהציע אותו בזמנו
אריאל שרון.הסיבה לדחיית הרעיון אז לא השתנתה עד היום. הפלשתינים מסרבים לדון בהסדר כלשהו שדוחה את פיתרון סוגיות הליבה של מעמד ירושלים ובעיית הפליטים. הם חוששים שישראל תנציח את המצב שיוצר וסוגיות ירושלים והפליטים יותרו בלתי פתירות לנצח נצחים.
מבחינתם, נתניהו וליברמן זרקו לחלל האוויר את ההצהרות האלה על הסכם ביניים ארוך טווח כדי לנסות ולהניע את התהליך המדיני באזור בכל מחיר כדי לסכל "הנחת הצעת גישור אמריקנית על השולחן" או מתוך חשש שישראל תוצג כסרבנית שלום.
ההנהגה הפלשתינית משוכנעת שהזמן פועל לטובתה, ישראל מבודדת בעולם ומדינות אמריקה הלטינית מכירות, האחת אחרי השנייה, במדינה פלשתינית עצמאית שגבולותיה הם קווי 67. מבחינתם שנת 2011 היא שנת ההכרעה שבה יתרחש "אפקט הדומינו" ורוב מדינות העולם יכירו במדינה הפלשתינית העצמאית שבירתה ירושלים וגבולותיה הם קווי ה-4 ביוני 67.
לכן, על-פי ההיגיון הפלשתיני, הדיבורים הישראלים על הסכם ביניים ארוך טווח נועדו להרוויח זמן ולסמא את עיני הממשל האמריקני ולא באמת למצוא פיתרון לבעיה. הם דחו את "תוכנית מופז" ורוצים לדלג על השלב השני של תוכנית "מפת הדרכים" העוסק בהקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. המדיניות הנוכחית של ההנהגה הפלשתינית היא "הכול או לא כלום" לכן היא תקועה עמוק בביצה המדינית.
עם זאת, יש בקרב ההנהגה הפלשתינית מי שחושש שאם ישראל תידחק לפינה מבחינה בינלאומית היא עלולה ליזום מהלכים מסוכנים כדי "לטרוף את הקלפים" ולשנות את כללי המשחק. להערכתם זו היא הסיבה שישראל "מחממת" בימים האחרונים, במעשים ובהצהרות, את גזרתה הדרומית כהכנה לפעולה צבאית נרחבת ברצועת עזה בסגנון "
עופרת יצוקה מספר שתיים".
בהנהגת הפת"ח נפוצה בשבוע האחרון "תיאורית הקונספירציה" כי ממשלת נתניהו מעוניינת להנחית מכה צבאית חזקה על שלטון החמאס ברצועה כדי להסיט את דעת הקהל העולמית מהמבוי הסתום בערוץ המדיני אך איננה מעוניינת למוטט אותו לחלוטין. על-פי התיאוריה הזו ממשלת ישראל הנוכחית איננה מעוניינת בהשתלטותה מחדש של הרשות הפלשתינית על רצועת עזה והיא רוצה בהמשך הפיצול הפוליטי והגיאוגרפי בין הגדה לרצועה.
ממשלת נתניהו הצליחה להפחיד את החמאס אשר החל "למתן" בימים האחרונים את ההסלמה בגבול הרצועה ולרסן את הפלגים הפלשתינים מלירות לעבר ישראל. החמאס איננו מעוניין בשלב הזה בעימות נרחב עם ישראל באזור רצועת עזה ומעדיף להתעצם ולהתחזק עד שתימצא שעת כושר מתאימה עבורו לעימות צבאי עם ישראל.
יש בקרב הפלשתינים מי שזוכר את "הצהרת העצמאות הפלשתינית" שאותה הכריז
יאסר ערפאת בכינוס המועצה הלאומית הפלשתינית ב-1988 באלג'יר. יותר מ-80 מדינות הכירו אז במדינת פלשתין. מה יצא מזה? שום דבר. ישראל המשיכה להחזיק בשטחי יהודה ושומרון עד לעצם היום הזה.
ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד הביע בשבוע שעבר ספקנות פומבית ביעילותה של הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית. הוא אמר כי תהיה זו "מדינת מיקי מאוס". דבריו הרגיזו בכירים בתנועת הפת"ח והאשימו אותו כי "הצהרותיו תמוהות ומהוות מהלומה למאמצי התנועה להביא להכרה במדינה פלשתינית". סלאם פיאד לא מתרגש, הוא נהנה מתמיכה אמריקנית-אירופית-ישראלית רחבה. הוא עסוק בבניית המוסדות הפלשתינים "מלמטה למעלה" ויודע כי הקמת המדינה הפלשתינית היא רחוקה וכי הדרך הקצרה להגיע אליה היא להגיע להבנות עם ישראל.
אלא שההנהגה הפלשתינית החליטה למקד מאמציה בזירת האו"ם ולדחות כל הצעה אמריקנית או ישראלית לחדש את המשא-ומתן. גם אם תצליח להביא לגינוייה של ישראל במוסדות האו"ם היא לא תצליח להביא, בדרך הזו, להקמתה של מדינה פלשתינית. אפילו לא להקמתה של "מדינת מיקי מאוס".
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
