תקועים בדרך

בוקר יום שני שעבר היה סימפטי במיוחד בכבישי ישראל. בכביש 444 עמדו מכוניות באזור צומת קסם למעלה משעתיים ולא זזו מילימטר. הם חיכו עד שמישהו הואיל לפנות את הרכבים שהיו שותפים לתאונה באזור פארק סיבל, לא הרחק משם.

בדיוק באותן שעתיים פלוס, כל אזור מחלף אלוף שדה ברמת-גן היה פקוק לחלוטין. נסיעה לאורך רחוב הירדן, שאמורה לקחת משהו כמו חצי דקה, נמשכה שעה וחמישים. ותודה לעמרם ומחמוד שתזמנו. שיהיה לכם המשך יום נעים. אם בצומת קסם האשמה הייתה תאונת דרכים, הרי שבמקרה הרמת-גני זו הייתה זו מערכת בקרה חדשה שהוכנסה לשימוש בחניון בית החולים תל-השומר. השדרניות בגלגלצ, שכבר ראו - על מסך המחשב, כן? - כמה פקקים בחייהן, לא נשארו אדישות וכינו את הבוקר הנ"ל בשלל שמות כמו "קטסטרופה", "לא נעים בכלל" ו"הנה נשמיע לכם בפעם האלף את השיר ההוא של סטינג, הרי גם ככה העצבים שלכם מרוטים".

לאלפי ישראלים נהרס הבוקר של יום שני, ולפחות לחלק מהם גם שאר היום. עשרות אלפי שעות עבודה ירדו לטמיון. מכלי דלק שלמים נשרפו לחינם. ולמרות זאת, ברגע ששני פקקי הענק הללו השתחררו - בסביבות ארבע אחר-הצהריים - הם נמחקו מהתודעה הציבורית והיו כלא היו. מהדורות החדשות ברדיו טחנו שוב ושוב את השאריות המחוממות של פרשת קצב, יומני הצהריים דנו באריכות בהשלכות ועדת ששינסקי, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 אפילו מצאו זמן לדווח בהרחבה על הצפות ענק באוסטרליה - ורק לזוועות הבוקר ליד צומת קסם לא נשאר.

יהיו מי שיגידו שככה זה ואין מה לעשות. כשכולם בוחרים לגור בין גדרה לחדרה, כשכולם רוצים את נוחות הנסיעה ברכב הפרטי, אין לנו להלין אלא על עצמנו.

מי שעדיין חושב כך, וגם מי שלא, מוזמן לעיין בתמונה המצורפת. הפעם לא מדובר ביצירה מאת מאיירו הקבוע של הטור, גונן מעתוק המוכשר, אלא במפת המטרו של קהיר. כן, בקהיר הענייה, המוזנחת, שבכל הפרמטרים הכלכליים, החברתיים והמגניבותיים נעקפת בסיבוב על-ידי תל אביב, פועלת רכבת תחתית מודרנית. אנואר סאדאת החל בהקמתה בשנת 1982, וכיום נוסעים בה למעלה משני מיליון בני-אדם ביום.

קהיר, כמובן, היא רק דוגמה; דוגמה מעצבנת במיוחד בשל השכנות וההשוואה הבלתי-נמנעת שממנה אנחנו ממש, אבל ממש לא יוצאים טוב - ועדיין, רק דוגמה. ברחבי העולם פועלות כיום 179 מערכות של רכבת תחתית. חלק מהן קצרות, חלק ארוכות. חלק נפתחו כבר בשלהי המאה ה-19 וחלק לפני כמה חודשים. חלק במדינות מפותחות מישראל, וחלק במדינות שרק חולמות על תל"ג, הון אנושי ויכולות ביצועיות כמותה. באלג'יריה, המדורגת במקום ה-126 והלא מכובד ברשימת המדינות המפותחות, נפתח השנה קו מטרו. אורכו תשעה קילומטרים ויש בו עשר תחנות. שני קווים נוספים נמצאים כבר בשלבי תכנון וחפירה. אצלנו, לעומת זאת, טובים בעיקר בלחפור.

גם אזרבייג'ן, רומניה, אוזבקיסטן, גאורגיה, ונצואלה, פרו, פורטו-ריקו והרפובליקה הדומיניקנית נמצאות ברשימת המדינות שבהן פועלת רכבת תחתית. כולן, אגב, נמצאות הרחק מתחת לישראל בכל מדד כלכלי שתבחרו. אה, ובל נשכח את צפון קוריאה. במדינה המסתגרת, הטוטליטרית והמשונה ביותר בעולם, פועלת רכבת תחתית מאז 1973. 22.5 קילומטרים אורך, 16 תחנות, ולמעלה מ-100,000 בני-אדם שנעזרים בה מדי יום. בפעם הבאה שאתם שומעים ברדיו על עוד הבלחה לא ברורה מבית מדרשו של קים-ז'ונג-איל - וכנראה שזה יהיה בזמן שאתם עומדים בפקק - עצרו רגע לפני שאתם מגחכים ותחשבו שאזרחי פיונגיאנג אולי מקטרים על המנהיג שלהם - בלב, כן? - אבל לפחות עושים את זה בעשר-דקות-הנסיעה-מקסימום שיש להם במטרו מהבית לעבודה.

כמי שחי בגוש דן בערך כל חייו, אני מודה שעניין התחבורה והפקקים הולך ונעשה בעבורי משמעותי ואקוטי יותר משנה לשנה. קיצורי הדרך שרק מקומיים מכירים, שפעם היו מהווים מפלט בטוח מהפקק הקבוע בז'בוטינסקי, התמלאו גם הם. אין לי מושג מי גילה לכל תושבי המרכז את הנתיב הסודי שמוביל מתוככי שכונת פרדס-כץ לקניון איילון, אבל עובדה שבשנה האחרונה גם הוא הפך עמוס. הסיוט האולטימטיבי, שבו נקום בוקר אחד ופשוט לא נוכל לזוז מהרחוב שבו אנו גרים, כבר לא נראה קיצוני מדי. עוד ועוד מגדלי בבל נבנים בשכונה שלנו ובשכונות שמסביב, כשכל אחד מהם פירושו עוד כמה עשרות מכוניות לכבישים הצרים שפקוקים גם בלעדיהן במשך שעות רבות במהלך היום. עוד ועוד כלי רכב חדשים נפלטים מדי חודש בנמל אילת מבטנן של אוניות ענק מהמזרח הרחוק ומובלים כולם - כך זה נראה לפחות - לאזור המרכז, או יותר נכון לשני הרחובות שסביב ביתי.

הטיפול הכושל של ממשלות ישראל לדורותיהן בנושא התחבורה במרכז הארץ חייב להגיע לנקודת רתיחה שאחריה כבר לא תהיה ברירה אלא להתחיל ולהקים כאן רכבת תחתית. מה שקרה כאן באותו יום שני, תאונה בצד האחד של גוש דן וסיבוך טכני בצדו האחר, היה יכול להיות נקודת רתיחה שכזו. והאמינו לי, כל אחד מאלפי הנהגים שעמדו בשני פקקי הענק הללו היה קרוב בעצמו לנקודת רתיחה באותן שעות. וכאן התקשורת חייבת להיכנס לתמונה. היא חייבת להדגיש את נקודת הרתיחה הזו, להציף ולהעלות אותה על שולחן סדר היום הציבורי. אם לא בפתיחת מהדורות החדשות המרכזיות עם צילומים ודיווחים מהפקקים ששיתקו חצי מדינה, אז לפחות בהמשך המהדורה. נניח, במקום הדיווח על ההצפות באוסטרליה.

יש מקומות בעולם שבהם מקבלי ההחלטות לא זקוקים לתקשורת שיושבת להם על הראש כדי לעשות את הדברים הנכונים. ב-20 באוקטובר 1904 נעשה בפעם הראשונה שימוש בביטוי "פקק תנועה" (traffic jam) בעיתונות האמריקנית. שבעה ימים לאחר מכן, ב-27 באוקטובר 1904, נפתח קו הסאבווי הראשון של ניו-יורק. והוא לא היה הראשון בארה"ב. הקדימו אותו קווים דומים בשיקגו (1892), ובבוסטון (1897). לא נשארו אומנם הרבה עדויות מאותה תקופה, אבל נדמה לי שאף אחד לא עמד בפקק תנועה של למעלה משעתיים בפרברי שיקגו או בוסטון בסוף המאה ה-19. מה שכן היה שם זה ראייה לטווח רחוק, חזון ויוזמה. אני לא מצפה מהמנהיגים בישראל או מהתקשורת לגלות חזון בסגנון אמריקני. בתור התחלה, אסתפק בחזון בנוסח אזרבייג'ני.