שפת היידיש - "מאה שנים שהיא כבר גוססת"

ביום ה' שעבר, ה-27 בינואר, היום שבו הכריז האו"ם על "יום הזיכרון לשואה", יום שאמור היה לעסוק בהפקת הלקחים מן השואה, ראה לנכון תיאטרון ה"יידישפיל" להעלות הצגה מוסיקלית בשפה שבמשך אלף שנים שימשה את הקהילה היהודית באירופה ואחר כך באמריקה. באמצעותה באו לידי ביטוי הרדיפות, הנדודים, התלאות, הכמיהות, התקוות, הצחוק והדמע, המצוקות של יום-יום, החגים והמועדים של היהודים משני עברי האוקיינוס. ההופעה הייתה בחזקת התרסה כלפי הנאצים. "לא הצלחתם לנתק את השרשרת. אנחנו כאן." וטוב שלפחות גורם אחד,ודווקא התיאטרון היידי בארץ התייחס באותו יום לתקומה, תקומה של הניצולים ועשייתם האדירה למען המדינה.

מקורה של שפת היידיש היא בראשית ימי הביניים כאשר היהודים התיישבו בחבלים גרמניים באזור אלזאס וחבל הריין. את השפה הגרמנית שרכשו בנסיכויות הגרמניות העבירו היהודים למזרח אירופה החל במאה11 ,ובראש וראשונה לפולין. קהילה זאת בת יותר מאלף שנים אימצה את הגרמנית כבסיס לשפת היידיש שהיא תערובת של גרמנית, פולנית (או שפה סלאבית אחרת) ועברית.

בהתחלה היו שני ניבים, הגרמנית והסלאבית. אך יש לציין שבעצם כל השפה מבין השלושה שובשה. לדוגמה: המילה שָבָת, הפכה לשאבעס, מכיוון שבהברה האשכנזית ה-ב' נשמעה בסגול ואילו ה-ת' כ-T - של שבת, הפכה ל-ס- S וכיו"ב. גם השפה הגרמנית שובשה. "טוב" הוא בגרמנית "גוט" ביידיש זה הפך ל"גיט" (הקובוץ הופך לחיריק). מכאן ששבת שלום ביידיש מבוטא "א גיטן שאבעס" או "א גיט יוהר""- שנה טובה. המילה "צ'ופצ'יק (קטן- או צ'ופצ'יק של הקומקום - הגשש החיוור) מקורה סלאבי, פולני ורוסי ופירושה קצה, תלתל. כלומר משהו קטן. וחשבתם על אימוצם של מילים ביידיש לעברית מדוברת: לפָרגֵן (מן המילה פארגינען) לקָטֵר (מן המילה קוטער - חתולה מייבבת, מיוחמת), שלימזל, שלומיאל, שלומפר, שלפער, שלוך ועוד ועוד.

במאה ה-16 הפכה היידיש משפה מדוברת בלבד לשפה כתובה, ועם הפיכתה של פולין למוקד הדתי והרוחני של היהודים גדל הפער בין היידיש המזרחית ליידיש המערבית. והיידיש המזרחית הפכה לדיאלקט היידיש המדובר יותר. עד כאן ההקדמה לאלה שלא מצויים מנבכי השפה הזאת.

ההערכה היא שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה דיברו ביידיש כ-11 מיליון איש, כ-60 אחוז מיהודי העולם באותה עת.‏‏ כיום היידיש מדוברת על-ידי כ-3 מיליון איש הגרים בעיקר באירופה ובארצות הברית. בישראל 215,000 דוברי יידיש (בייחוד לנוכח העלייה הגדולה מחבר העמים), המהווים כ-3% מהאוכלוסיה היהודית(ע"פ ויקיפדיה)

אולם לא מספר המדברים בשפת היידיש ייחדה את השפה הזאת. יידיש הצמיחה תרבות, אמנות, ספרות, שירה, מוסדות שהפכו לשם דבר בעולם היהודי והלא יהודי. היא הקימה דורות של סופרים גדולים, הוגים, זמרים, מערכת חינוך ענפה, מערכת תקשורת אדירה חובקת עולם. במהלך המאה ה-20 חלה ירידה גדולה בשימוש ביידיש, לאחר דיכוי היהודים הסובייטיים תחת שלטון סטלין, (למעט בחבל אזרבייג'אן, חבל "אוטונומי" שבה שפת היידיש הייתה משנית לשפה הרוסית). לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הממסד הישראלי בראשות מפא"י ראה ביידיש "אויב" העברית והציונות וכינה אותה "ז'רגון" ו"שפה גלותית". חרף המערכה נגד היידיש לא רק שנותרו בישראל איים של יידיש בקרב הקהילות החרדיות ממזרח אירופה אלא גם בקרב ילידי הארץ החילוניים היו שמצאו עניין ומקור היסטורי בשפת היידיש.

בארץ נערכו ומתקיימים קורסים ליידיש, בין היתר, בבית שלום עליכם בתל אביב. סיפרה לי על כך ידידה ילידת הארץ: "בקורס אתי למדו עוד כ-20 נשים בגילי ומעלה, אבל אנו היינו קבוצה מתקדמת שקראה ספרות יידיש. כבר אז, שמתי לב שבקבוצות של המתחילים היו אנשים צעירים יותר וגם המורים צעירים יותר. היו אלה עולים בעיקר ממוצא ארגנטינאי (שרובם מיוצאי אירופה המזרחית) משום ששם בבית הספר ע"ש אחד העם, כמדומני, עדיין מלמדים יידיש במסגרת שאינה חרדית. פרט לבית שלום עליכם, שמוציא את כתב העת "דווקא" לתרבות יידיש ומפיץ את ה"פארווערטס" קיים גם "בית ליוויק". גם אוניברסיטת תל אביב מקיימת מדי שנה קורס קיץ בשפת היידיש - כלומר יש ביקוש. כיום יש סטודנטים שעושים דוקטורט באוניברסיטה העברית בשפת היידיש. באוניברסיטה הפתוחה נלמדת יידיש, במכללות אזוריות שונות, בבתי ספר לשפות ויידיש מוכרת כמקצוע השתלמות למורים. לכך יש להוסיף קהילה יהודית גדולה, בעיקר המבוגרים שבקרבה, שבאו מחבר העמים ומלבד השפה הרוסית, מדברים בשפת היידיש. יידיש הפך לטרנד ויש תיאטרון ביידיש.