פרשת תצוה: משה רבינו - נוכח או נפקד?

לאורך כל פרשת השבוע לא מוזכר שמו של משה, הגם שנוכחותו ומגע ידיו הערכי והמוסרי מורגשים היטב בכל פינה ופינה בחדרי המבנה של בניין הפרשה - פרשת "תצוה". במסורת ישראל מייחסים את היעדר השם לבקשת משה מאלוהי ישראל לאחר מעשה העגל. המסורת מספרת, שמשה ביקש מאלוהים, אם הוא אינו מוכן לסלוח לבני ישראל, עליו למחותו מספרו. לנו ידוע שאלוהים סלח, אך העובדה ששמו של משה נעדר מהפרשה היא בבחינת התגשמות דבריו של משה מיד אחרי חטא העגל.

מחבר "בעל הטורים" מצביע על כך, שאומנם שמו האמיתי של משה אינו מופיע, אך משה עצמו בהחלט קיים ונוכח בפרשה. הקורא את הפרשה כבר בפתיחתה מוּדע לציווי "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", כי מדובר במשה החובק בחובו כל אתה ואתה, כל אני ואני מאיתנו.

אני מבקש ללכת בעקבות "בעל הטורים". כן, פרשת "תצוה" היא כידוע הפרשה היחידה בתורה בה לא כתוב שמו של משה מאז הופעתו בפעם הראשונה בפרשת "שמות". לרוב, פרשת "תצוה" נקראת בשבוע שחל בו ז' באדר, ולכן ישנו קשר בין פרשת "תצוה" ובין האירועים המניעים אותנו לציין את פורים דרך עניין ז' באדר מחד-גיסא ופרשת "זכור" הנקראת בשבת שלפני פורים מאידך-גיסא.

ומכאן אני רוצה להמשיך ולפלס את דרכי בפרשה, בה השם משה אינו מופיע, אלא מופיע השימוש במילה אתה, שבשבילי זה אני, זה אנחנו, זה אתם, זה כל אחד מְצֻוֶּה ומחויב לִזְכּוֹר, כל אחד מאתנו חייב לצוות על עצמו יום-יום מארג חיים מוסרי, אותו הוא חייב לזכור להנחיל לילדיו ולנכדיו. כל אחד חייב לראות את עולמו לא כעולם צר כעולם הנמלה, אלא כאל עולם בו יש לנו כוח לראות מעבר למרוץ החיים היומיומי, מעבר לטרדות ומחויבויות העבודה היומיומית וקשייהן, לזכור לאן מועדות פנינו, להעביר זיכרון של תקווה גם לדורות הבאים.

אסור לנו לשכוח את תעצומות הנפש בהן התברכנו, ונרחיק ראות, נשתדל למצוא בעצמנו כוחות להרים ראש מהרגעים העייפים של כותרות העיתונות ומהרגעים המעייפים של עמל היומיום וּלְצַוּוֹת על עצמנו וְלִזְכּוֹר.

אני חש חובה ליטול על עצמי את העול של תְּצַוֶּה, וְלִזְכּוֹר את המחויבות לחברה שוויונית, שהאדם ועבודתו הם ההון האמיתי של החברה ולא תאוות הממון של "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם" [ישעיה ה', 8]. אני חש חובה ליטול על עצמי את העול של תְּצַוֶּה וְלִזְכּוֹר את המחויבות לחברה, שחותרת לכתת את רוביה לאתים ואת הזרחן שבפצצות התבערה לזרחן המדשן את האדמה, רק כדי שתאיר פניה למגירים זיעתם כדי להוציא את לחמם ממנה.

אני חש חובה ליטול על עצמי את העול של תְּצַוֶּה וְלִזְכּוֹר את המחויבות לחברה, בה לא תהיה קוטביות מעמדית, כשמצד אחד ניצבות פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים רוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה ומצד שני "עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים מְבַקְּשִׁים מַיִם וְאַיִן" [ישעיה מ"א, 17]. אני חש חובה ליטול על עצמי את העול של תְּצַוֶּה וְלִזְכּוֹר את המחויבות לחברה, בה הפולחן הפך להיות פסגת הכל בצד אטימות לצורך הקיומי של חברה מתוקנת, שמחייבת עצמה "לִפְרוֹס לָרָעֵב לַחֲמָךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בַּיִת כִּי תִּרְאֶה עָנִי וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׁרְךָ לא תִּתְעַלֵּם" [ישעיהו נ"ח, 7].

אני חש חובה ליטול על עצמי את העול של תְּצַוֶּה וְתִזְכּוֹר שעל שלושה פשעי ישראל אלוהים היה מוכן היה לקבלם במידת הרחמים, אבל על פשעה הרביעי במישוריות החברתית-מעמדית לא יכול היה לעבור לסדר היום. אין מקום בעולמו למציאות של "הַשּׁוֹאֲפִים עַל עֲפָר הָאָרֶץ בְּראשׁ דַּלִּים" [עמוס ב', 6]. אין סליחה ואין מחילה לחברה שדוח העוני שלה שולח רבבות-רבבות של ילדים אל מתחת לקו העוני.

כאן המצוה וכאן הזיכרון - המחויבות למגר תופעה זו.