בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
מהפכה במצרים [צילום: AP]
|
|
|
בין תסיסת דעת הקהל לדעיכת כוח ההרתעה
|
מיליון אנשים בהפגנה זה מיליון פעמים איש או אישה, אב או אם למשפחה, שמחליטים להצטרף לנחשול הגדול שמבקש לשטוף את המשטר הידוע בדיכוי רצון היחיד והרבים באמצעים האלימים המקובלים ביותר, ושם את נפשו בכפו ואינו יכול לדעת אם ישוב חי או מת, חופשי או אסיר מן המחאה
|
|
|
|
|
מה קרה שמי שנולד להיות בצד המפחד פחד מובן ומוצדק ואנושי וידוע, לא פחד? החידה הזאת לא פתורה. היא לא רק לא פתורה במצרים, היא גם לא פתורה באירן, בה יש עשרות אלפים שלא פחדו | |
|
|
|
|
מרוב חדשות לא ברור יותר מה מתחדש. מה שקרה במצרים לא קרה עוד מעולם, אולם הפרשנים שאינם יכולים לדעת יותר ממה שהעין רואה ולא יכולים להבין יותר ממה שהעבר לימד אותם להבין, אינם מצוידים בכלים המאפשרים להם להעריך תופעות המתעגנות והולכות מחוץ לתחום ניסיונם. זה לא אומר כי הם שובתים, כי הם מחכים עד שהתמונה תתבהר, כי הם שותקים עד שיצליחו ללמוד מאין באה הפיכת כיכר תחריר ולאן היא הולכת. לא. הם מפרשים. הם מעריכים. הם מנבאים. עורכים מצליפים בהם להזין מיקרופונים ומסכים וטורי עיתונים, ולבלבל בין אינפורמציה לבין אינטרפרטציה, בין מיומנות עיתונאית לבין אומנות, בין מציאות חמקנית לבין דמיון יצירתי. תעשיית החדשות מחויבת לאספקה סדירה של ידיעות יותר מאשר להתרת הספקות. הקליינטים דוחקים, והפרסומאים אורבים לרייטינג, ובעל הבית מציית לחוק האומר כי לא חשוב מה היא הסחורה, חשוב רק מה הוא השוק, ותקשורת או תספורת היינו הך. לא קל ולא פשוט להשתייך לזן ההולך ונעשה נדיר יותר של עיתונאים היודעים גם את סוד הספקנות והמעזים לתהות באורח אינטליגנטי על שורשי ההפתעה העצומה שמזמנת ההיסטוריה בהתרחשותה לראשי ממשלות וצבאות, ולאנשי מדעי המדינה, ולפרשנים ולפובליציסטים. יבורכו. האיפוק שלהם הוא בחינת עידוד לקורא ולשומע ולצופה, היודע כי העולם מונע לפתע בכוחות שלא היו ידועים עד הנה ושאי-אפשר, על כן, לסמוך על מי שמלהג בלי הרף על איך הוא יתמודד עם השינויים, באלה הכל מודים, ומה הוא יעשה כדי לשלוט בהם כך שהאינטרסים, או מה שנדמה לו כאינטרסים שלו, לא ייפגעו. החידה הגדולה הראשונה היא מדוע לא פחדו ההמונים לאבד את חייהם בהפגנות שסילקו את אחד המנהיגים החזקים והנחרצים ביותר, לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. הם לא יכולים היו לדעת מראש כי הצבא לא יפתח עליהם באש. שום דבר בדברי ימי האזור לא יכול היה לנבא כי הטנקים יגיעו לכיכר עם ורדים בקנה. מיליון אנשים בהפגנה זה מיליון פעמים איש או אישה, צעיר או אב או אם למשפחה, שמחליט להצטרף לנחשול הגדול שמבקש לשטוף את המשטר הידוע בדיכוי רצון היחיד והרבים באמצעים האלימים המקובלים ביותר, ושם את נפשו בכפו ואינו יכול לדעת אם ישוב חי או מת, חופשי או אסיר בתאי אימה, מן המחאה. מה קרה שמי שנולד להיות בצד המפחד פחד מובן ומוצדק ואנושי וידוע, לא פחד? החידה הזאת לא פתורה. היא לא רק לא פתורה במצרים, היא גם לא פתורה באירן, בה יש עשרות אלפים שלא פחדו; ולא פתורה בתימן; ולא פתורה אפילו בלוב, בה יש כנראה מעטים הרבה יותר, אבל גם המעטים הם רבים יותר ממה שאפשר היה לשער.
|
|
איפה יש פרלמנט בעולם היודע איך להתמודד עם הרצון הקולקטיבי של גוש אנושי שאי-אפשר למקם אותו בשום מקום ובשום תחום והוא חזק כמו לבה שמגיחה מלוע של הר הגעש? | |
|
|
|
ממתי יצר החופש חזק כל-כך מיצר החיים? מה קרה? איפה זה יקרה עוד? האם זה משהו שהשתנה בעולם באשר הוא עולם, באזור, רק בין מוכי גורל כלכלי וחברתי, או האם זה בעצם תופעה שיש להתייחס אליה כשינוי אדיר אוניברסלי. מה ההשלכות? מה ההשלכות על ארצות ועמים קרובים ורחוקים, מה ההשלכות עלינו כאן בארץ הקטנטונת הזאת שלנו, שידעה לטפח מאז היותה את מה שהיא קוראת כוח ההרתעה? כשהמונים אינם מפחדים, מה קורה לכוח ההרתעה? האם הוא תלוי בבחירה בין צבא שיורה בהמונים לבין צבא שמצטרף אליהם? עצם המחשבה על הבחירה הזאת מקפיאה את הדם. החידה השנייה היא איך הפורום של כלל בני האדם עלי אדמות מכוח וירטואלי לכוח דינאמי ממשי יכול לשנות את מפת העולם, בלי מנהיגים, בלי מטות פעולה, בלי אסטרטגים. מאין צומח הדבק הזה שקוראים לו "פייסבוק", מפני שאין שם הולם למה שהופך את פייסבוק עצמו לגיבור של תהליך הפיכת העולם לבקעה אחת גדולה, בה מתגורר לו האדם שקומתו מגעת עד השמיים וזרועותיו חובקות אופקי יבשות ורגליו נטועות בסלע הקיום האנושי, בלי שיש מישהו בעולם היודע להסביר איך. דעת הקהל, כפי שהכרנו אותה בעבר, הייתה תופעה שידענו את חוקיה. דעת הקהל, כפי שהיא פרצה לתוך המציאות בהווה, היא מה? מי יכול להטות אותה לימינו או לשמאלו? איפה יש פרלמנט בעולם היודע איך להתמודד עם הרצון הקולקטיבי של גוש אנושי שאי-אפשר למקם אותו בשום מקום ובשום תחום, והוא חזק כמו לבה שמגיחה מלוע של הר הגעש האדיר שלפתע ברור לכל שכל העולם, או יושב לרגליו וחשוף לפגעיו, או כל העולם יושב עליו ממש ומי יודע אם יש מקום אליו אפשר לרדת ממנו. כמובן שכוהני העולם הישן מתמודדים עם דעת הקהל על-ידי נעילתה מאחורי סורג ובריח ותקנות חירום, ואינם יראים מחיסולים ומעינויים וממאסרים. אולם הגעש אינו עוצר. אי-אפשר לעצור אותו. כוהני האימה הגדולה הם כבר חללים. עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, אבל זהו. לעת הזאת, אין לנו עצה טובה יותר מאשר התבונה. היא אומרת שבעולם בו אין ההרתעה מצליחה להרתיע, ובו אין דעת הקהל יכולה להיכלא - עלינו להגדיר לעצמנו את המצב החדש שנוצר כאיום אסטרטגי, ועלינו ליזום יוזמות חדשות כדי לקדם את פניו. זה בהרבה מעבר לחרדות פן האחים המוסלמים ישולבו בממשלת מצרים החדשה, הנובעות בעיקרן מן הגעגועים למשטרו של מובארק, שהגעגועים אליו לא יחזירו אותו לשום שלטון. האיום הגדול הוא בהנפת דגל דעת הקהל העולמית בעידן בו דעת הקהל הפכה לשחקן רב-עוצמה בזירה הגלובלית ובתקופה בה מתברר שמחסומי הפחד נפלו וסופם ליפול עוד ועוד. התבונה ותשובה רבת-השראה נועזת ועשירת דמיון יצירתי לאתגרים השניים האלה, הפכו לכורח קיומי.
|
|
תאריך:
|
17/02/2011
|
|
|
עודכן:
|
17/02/2011
|
|
יצחק מאיר
|
בין תסיסת דעת הקהל לדעיכת כוח ההרתעה
|
|
חוסני מובראק נולד למשפחה מהמעמד העמל, התקדם לצמרת דרך השירות הציבורי ובמבחן התוצאה הוא איש עשיר. אצלנו ארבעת ראשי הממשלה האחרונים נולדו למשפחות מהמעמד העמל, התקדמו לצמרת דרך השירות הציבורי וארבעתם במבחן התוצאה אנשים אמידים מאוד אם לא יותר.
|
|
|
הפרטנרים הישנים, העכשוויים לכאורה שהיו תקוותם של השמאל ומאוחר יותר אף של ממשלת קדימה, בראשות אולמרט ולבני, הולכים ונעלמים ומאבדים אחיזה במציאות. כל חולמי ואדריכלי אוסלו שהאמינו וציפו שערפאת שיבוא מתוניס עם חייליו ותומכיו ליהודה ושומרון ועזה יעשה שלום עם ישראל או לפחות הסכם רב שנתי, מעין "הודנא" פוליטית, נדמו, ביחד עם מותו של ערפאת. ועל כך ניתן לומר: "שבמותו ציווה לנו את יורשיו" שממשיכים בקו של לדרוש, לאיים, לדבר, ללהג ולא לעשות שום צעד רציני לקראת הסכם.
|
|
|
נדמה שהחקלאות בארץ הולכת ונמוגה. מים - אין, עובדים לחקלאות - אין ואלו שישנם מגורשים מהארץ, תנאי מזג אוויר מתעתעים ולא יציבים והרווחים בחקלאות אינם מצדיקים את ההשקעה.
|
|
|
"וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [ל"ב, א'-ד']. בפרשת השבוע "כי תישא" אנו לומדים על הסיפור של עגל הזהב, שהתרחש בעיקר כי משה בושש לבוא. נדמה כי גם המנהיגות בארץ לא מגיעה בזמן כדי לטפל בדיאלוג עם הקהילות בשטח. כך מתירה אותה המנהיגות לכוחות השיטור לדכא באלימות את זכויות התושבים.
|
|
|
במשך עשרות שנות קיומו היה קולנוע "אלנבי" אחד מבתי הקולנוע המיתולוגיים של תל אביב. הבניין, שהוקם עוד ב-1937, השתלב להפליא בחיי הפנאי והבידור של תושבי העיר. בשנות ה-90 ירד עליו המסך, כדינם של בתי-קולנוע אחרים, ובניינו הפך למועדון-בילוי אטרקטיבי.
|
|
|
|