מעת לעת מתנהל ויכוח, לא אינטנסיבי מדי, על שינוי שיטת הבחירות בישראל. בכנס "ישראל 2021" שנערך בירושלים בינואר 2011, נערכו דיונים בנושאים העומדים ברומה של המדינה. רבים ציינו כגורם מעכב להתפתחות המדינה את בעיית ה"משילות" (Governance), כלומר את יכולתה של הצמרת הפוליטית הנבחרת להוציא אל הפועל תוכניות התואמות את תפיסת עולמה.
יש המאשימים את ריבוי המפלגות כמגרעת העיקרית של שיטת המשטר בישראל. לטענתם, המפלגות הקטנות, המשמשות לשון מאזניים, סוחטות את ראש הממשלה להיטיב כלכלית עם נבחריהן ובוחריהן - כתמורה להתייצבותן לצד הקואליציה. מקובל להפנות בהקשר זה את האש לעבר המפלגות הדתיות. הפתרון המוצע מדי פעם הוא העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת באופן שימנע את היווצרותן של מפלגות קטנות. לבעלי גישה זו אין הסבר מניח את הדעת לשאלה במה עדיפה מפלגה גדולה המהווה "לשון מאזניים" - האמנם ליכולת הסחיטה של מפלגה כזו את ראש הממשלה תפחת או יש לה הצדקה?
ויכוח אחר המתעורר מעת לעת הוא, האם יש להעדיף בחירות אזוריות שבהן כל אזור שולח נציג לכנסת על פני הבחירות הארציות היחסיות הנהוגות, או אולי רצויה שיטה מעורבת כלשהי. הנימוק העיקרי של המצדדים בבחירות אזוריות הוא "הקשר הישיר" של נציג האזור עם תושביו ויכולתו לפעול לטובת האינטרסים האזוריים של שולחיו. גם כאן שוגים המצדדים באשליות. וכי מתי למשל היה לאחרונה לתושבי גבעתיים "קשר ישיר" עם ראש עירם? וגבעתיים ודאי קטנה מאזור בחירה צפוי לכנסת. ובכלל, האמנם אנו זקוקים לתוספת של עשרות שתדלנים בכנסת כמספר אזורי הבחירה החדשים בבחירות אזוריות?
יש גם הגורסים כי השיטה הקיימת עדיפה. למרות עלותה הגבוהה למשלם המסים, למרות התמריץ המובנה בה לבזבוז כספי ציבור ולמרות דמי החסות המשולמים לשותפים בקואליציה ולקבוצות לחץ - היא הרע במיעוטו וכבר התרגלנו אליו. יתרונה בכאוס - מלחמה מתמשכת של הכל בכל - בין המפלגות ובתוכן. כל סיעה ומפלגה מנוטרלת על-ידי האחרת, ממשלות מתחלפות בקצב מהיר, ושרים ומנכ"לי משרדים - בקצב מהיר אף יותר. המצדדים במצב הקיים רואים את העדר כושר הביצוע דווקא כיתרון המונע "עשייה" ממשלתית, שהרי זו במרבית המקרים רק מזיקה. עדיף שיתוק על פני חקיקה שתעוות עוד יותר את הכלכלה ואת החברה בישראל. בינתיים, מאפשר הכאוס פעילות קונסטרוקטיבית של "נערי האוצר". אלה מצליחים להגניב רפורמות מועילות בדלת האחורית, ולשמור איכשהו על היקף הגירעון בתקציב באמצעות תרגילי הסחה חכמים, ניפוח או הסתרה של נתונים ובישול יצירתי של סעיפי תקציב לתפארת מדינת ישראל. כל אותה עת עסוקים הפוליטיקאים במלחמת הישרדות תמידית, ואין דעתם ושעתם פנויה להתעמק בענייני המדינה. באופן כזה הם מזיקים יותר האחד לשני ופחות - למדינה. קשה לבטל נימוקים אלה בעד השיטה הקיימת. מצדדיה טוענים כי אם הגענו לתוצר לאומי של כ-28 אלף דולר לתושב, הרי שזה דווקא בזכות הכאוס ודיינו בכך, ומכאן נמשיך אט אט.
לישראל פוטנציאל להיות בין המדינות העשירות בעולם
כל אחד מאיתנו שואף להיטיב עם עצמו ועם קרוביו. רובנו חולמים להשיג יותר לנו ולילדינו ולהפיק את מירב הסיפוק וההנאה בפרק חיינו שאינו ארוך במיוחד. רובנו משתדלים גם לאגור "אנרגיית שרידות" לימים קשים בלתי צפויים - מעין כרית ביטחון לעת מצוקה. היות ששיטת המשטר הנוכחית בישראל מציבה מכשול להגשמת שאיפות אלה של הפרט, זה כשלעצמו מהווה סיבה מספקת לנסות לשנותה.
לכל מדינה בעולם, אפילו לגאנה ולסודן, יש פוטנציאל לשגשג תוך מספר דורות, אם שיטת המשטר בה תהפוך לחופשית יותר. ייחודיותה של מדינת ישראל היא ביכולת המימוש המהירה יחסית של פוטנציאל השגשוג. אנו בבחינת סיר לחץ עמוס כישרונות מבוזבזים, ואם נוסיף את פוטנציאל הכשרונות של יהדות העולם שחלקה רואה את ישראל "מולדת שנייה" - הלחץ גדול אף יותר.
למדינת ישראל יש פוטנציאל בר מימוש להיהפך לאחת המדינות העשירות בעולם, למרות מצבנו הביטחוני הייחודי. שיטת המשטר בישראל היא המכשול העיקרי למיצוי פוטנציאל זה. כל רפורמה, בכל תחום שהוא, נדונה מראש לכישלון (או לפחות לכרסום מסרס) בשל אינטרסים פוליטיים מנוגדים ובעלי עוצמה, הנובעים משיטת המשטר. העדר יכולת לשנות תורם לשחיתות המלווה מאז קום המדינה את מוסדות השלטון הארצי והמקומי. ה"שיטה" היא המזינה מאות אלפי "אוכלי חינם" בסקטור הציבורי, ולאו-דווקא בסקטור החרדי; היא הגורמת לבזבוז אדיר של כספי ציבור שמקורם במיסוי הכבד המעיק על רמת חיינו. ה"שיטה" כובלת את כישרונות היזמות (וזו אינה רק הייטק) בשטף ביורוקרטיה הנובעת מהרגולציה. מדי חודש גובר קצב "הצעות החוק" המגבילות את רוח היזמות באמצעות תקנות חדשות שמקורן באינטרסנטים המסתתרים מאחורי המסווה המטעה של "טובת הציבור". אפילו חוק תמים למראה כמו "הסדרת ענף השיפוצים", הוא תולדה של אינטרסנטים בענף שביקשו לצמצם תחרות על-ידי הגבלת הכניסה לענף השיפוצים. ה"שיטה" מקדמת לפוליטיקה כמעט אך ורק אנשים שצמחו במנגנון המפלגתי או הצבאי, השורדים בה בעיקר בשל תכונות ואופי הרחוקים מלהיות נושא להערצה. "השיטה" מנתקת את האזרח מהשפעה כלשהי כבר למחרת יום הבחירות ומעבירה את שרביט ההשפעה "הציבורית" אל הלוביסטים והאינטרסנטים. השיטה הישראלית מאפשרת אפוא למקסם את טובתן של קבוצות הלחץ השונות על חשבון כלל הציבור, תוך שטיפת מוחו המתמדת והמוצלחת שנועדה לשכנעו כי הכל נעשה "לטובתו".
רק טבעי כי לקבוצות בני האדם המרכיבות את "המדינה" יש לעתים אינטרסים מנוגדים. צורת המשטר הקובעת את "כללי המשחק" במדינה, גם קובעת עד כמה יכולה קבוצה אחת לשפר את מצבה, בכוח הכפייה, על חשבון הקבוצות האחרות. כאשר הכל נוהגים כך, התוצאה היא מדינה המתקשה לעבור ברמת החיים שלה אפילו את העניות שבמדינות אירופה. עובדי חברת חשמל, לדוגמה, כופים בסחיטה על הציבור להמשיך ולשלם להם שכר גבוה בהרבה מאשר היו מקבלים, אילו לחברה לא היה מונופול על ייצור החשמל וההנהלה הייתה יכולה לגייס עובדים כרצונה. חברת חשמל אינה המונופול הציבורי היחיד. לגילדת עורכי הדין ניתן כוח להגביל את
חופש העיסוק במקצוע ולהערים קשיים על מצטרפים חדשים - גילדת עורכי הדין אינה היחידה בישראל. לקבוצת האימהות החד-הוריות יש די כוח פוליטי כדי להכריח את הציבור להשתתף "בצדק" במימון מחייתן - קבוצת לחץ זו היא רק אחת מיני רבות. הבלם המונע מקבוצה אחת לאכול את כל העוגה, הוא מאבק הכוחות בין קבוצות האינטרס האחרות, המתרחש בשדה הקרב הפוליטי המכשיר את כפיית רצונה של קבוצה זו או אחרת על הכלל.
במדינות שונות ניסו לבנות מנגנוני בלימה לשוד הציבור שנעשה דרך המערכת הפוליטית. אבל קשה לצפות מפוליטיקאים מכהנים כי יאמצו שינוי ויחליפו שיטת משטר קיימת, שהרי היא מקור כוחם. היא מאפשרת את הישרדותם הפוליטית ואת רווחתם הכלכלית. רובם יסתייגו משינוי העלול לשמוט את הקרקע מתחת לכיסאם ויחששו לעתידם הפוליטי במסגרת כללי משחק חדשים. החוקה האמריקנית ניסתה לבנות בלמים ואיזונים בדמות של ביזור סמכויות בין מדינות הברית, בין הנשיא ובין הקונגרס, כאשר אלה מתנהלים תחת מטרייה של חוקה המקדשת את זכויות הפרט. אך לאחר כ-230 שנים מסתבר כי האינטרסים הכיתתיים יכולים לכרסם באיטיות ובעקביות גם צורת משטר חדשנית זו. אמריקה כבר מזמן איבדה את הבלמים, והיא נשלטת במידה רבה על-ידי קבוצות אינטרס הכופות עצמן על הציבור. לעומת זאת שוויץ היא מדינה "מפולגת ומשוסעת" ל-26 מדינות קטנות (קנטונים), שבהם מדברים בשלוש שפות שונות ועוד במספר ניבים. ניתן היה לצפות כי מדובר בהר געש תרבותי שאמור היה להתפרץ מזמן. אך סוד ההצלחה והשגשוג של שווייץ טמון אך ורק בשיטת המשטר בה.
שיטת המשטר המוצעת
צורת משטר אידיאלית אינה בנמצא. לכל שיטה יש חסרונות. לכן, לפני שנציע שיטת משטר חלופית, עלינו להגדיר לעצמנו את המטרה שאנו שואפים להשיג באמצעותה.
להשקפתנו, נרצה ודאי במנגנון שיצמצם את כוחן של קבוצות לחץ לסחוט כסף ויתרונות אחרים מן הקופה הציבורית. כדי לעמוד בלחצים, נדרשת מערכת בלמים ואיזונים הטובה האפשרית. נשאף לכך שגם לרשות המבצעת יהיה כוח ליישם רפורמות. נבקש מערכת פוליטית שבה אפשר לשפוט אם העומד בראש המדינה עמד בהתחייבויותיו במצע שאותו הציג לציבור ערב הבחירות, ללא התירוץ השגור של "אילוץ להתפשר בגלל הקואליציה". נהיה מעוניינים בשיטה שתאפשר ליחידים להשתלב במערכת הפוליטית שלא דרך מנגנוני המפלגות. תועיל מאד גם שיטה שתצמצם עד למינימום את "הוצאות הדמוקרטיה" - את גודש השרים שמספרם מגיע לעיתים לרבע ממספר חברי הכנסת, את תכיפות מערכות הבחירות שכמעט תמיד מוקדמות, ואת מספר חברי הכנסת. העלות אינה רק בשכר, בלשכות ובתנאים הנלווים, אלא גם העלות היקרה של "עשייה" מיותרת ל"הצדקת" תפקידם.
כדי לממש מאפיינים אלה, נזדקק לממשל אשר לעומד בראשו מובטחת קדנציה ארוכה ויציבה, ללא העיסוק הקבוע במאבקי הישרדות פוליטיים. קדנציה ארוכה תגדיל את התמריץ הפוליטי של ראש המדינה לשקול שיקולים ארוכי טווח, בעוד שכיום יש יתרון לנקיטת צעדים פופוליסטים מיידיים, גם אם אלה מזיקים בטווח הארוך. קדנציה ארוכה תאפשר לראש המדינה ליהנות מפירותיהם של צעדיו החיוביים או לשאת בתוצאותיה של החלטותיו השגויות. נדרשת רשות מבצעת בעלת אורך נשימה שקשה יהיה להדיחה, אלא במקרים שבהם ברור לרוב גדול בעם כי המצב כה גרוע, עד כי אין מנוס מהחלפת השלטון.
נראה כי המערכת השלטונית המתוארת בהמשך עונה על מירב הקריטריונים שהצבנו. מדובר בהחלפת הזירה וכללי המשחק להתנהלות המאבק הפוליטי. השינוי המוצע מנותק מהשקפת עולם כלשהי לגבי תפקיד המדינה בכלכלה ובחברה ואינו משנה חוקים אחרים. ההנחה היא כי לאחר שינוי שיטת המשטר, יהיה קל יותר ליישם שינויים מבניים שבנחיצותם ישוכנע רוב הציבור, וכך אינטרסים קבוצתיים צרים וקבוצות לחץ מסורתיות ייחלשו משמעותית.
- משטר נשיאותי מלא שבו נבחר הנשיא לקדנציה של 6 שנים. הנשיא ממנה את שרי הממשלה וגם יש בסמכותו לפטרם. הנשיא נבחר בבחירות אישיות ישירות. ניתן להדיח נשיא ברוב מיוחס מאוד של חברי הכנסת, או ברוב מיוחס פחות במשאל עם.
- מספר שרי הממשלה יהיה קבוע מראש בחוק (אין "שרים ללא תיק"). מרבית משרדי הממשלה יבוטלו ויהפכו לאגפים במשרד-על. בממשלה יהיו 5 שרים בלבד: שר הכלכלה שמשרדו יכלול את אגף האוצר, אגף התעשיה והמסחר, אגף המדע והטכנולוגיה, אגף התקשורת, אגף התיירות ואגף החקלאות, שר הביטחון, שר החוץ, שר הפנים שמשרדו יכלול את אגף המשטרה, אגף החינוך, אגף הבריאות, אגף הסביבה, אגף הרווחה, אגף הדתות, אגף העלייה והקליטה ואגף הבינוי והתשתיות ושר המשפטים.
- הכנסת תורכב מ-70 חברים. מחציתם ייבחרו בבחירות ארציות-יחסיות (כמו היום), ומחציתם - בבחירות אישיות ארציות. אזרח יוכל להציג את מועמדותו האישית לכנסת בכפוף לתנאי סף שייקבעו. אזרח יצביע בבחירות לכנסת בשני פתקים: האחד - לבחירת המפלגה, והשני - לבחירת נציגו האישי. תפקידה העיקרי של הכנסת יהיה חקיקה וביקורת על הרשות המבצעת, באמצעות ועדות חקירה בכל נושא על-פי נוהל שייקבע.
- משאל עם - המוסד הדמוקרטי העליון במדינה. באמצעותו ניתן יהיה להדיח נשיא, לפזר כנסת, לבטל חוקים קיימים או חוקים חדשים שקיבלה הכנסת ולאשר חוק שלא דרך הכנסת. הנשיא יהיה רשאי ליזום משאל עם, וכך גם הכנסת - ברוב רגיל. כל קבוצת אזרחים תוכל ליזום משאל עם על כל חוק ובכל נושא כלכלי וחברתי - יוזמה שתיתמך בעצומה החתומה על-ידי לפחות אחוז מסוים של אזרחים הקבוע בחוק.
השינוי המוצע אינו שינוי אידיאולוגי אלא טכני. אין מדובר בשינוי השיטה הכלכלית והחברתית הקיימת או בתפיסות המסורתיות של שמאל-ימין. שיטת המשטר החדשה תמנע את מאבקי ההישרדות הקואליציוניים המתישים שמלווים תמיד את הקדנציה הקצרה של ממשלה בישראל. בישראל כיום מכהנת הממשלה בממוצע 22 חודשים, וכולם חולפים בחתירה מתמדת תחת יציבות הקואליציה, בתשלומי שוחד פוליטי וכלכלי, בסחטנות פוליטית בוטה כתנאי לאישור תקציב המדינה ובמאבק נגד חתרנות פנימית. אם נחסיר מ-22 החודשים את חודשי ההתארגנות הראשונים שלה ואת חודשי גסיסתה טרם התפרקותה, הרי שמדובר למעשה בתקופת פעילות של פחות משנה וחצי.
הקדנציה הארוכה תאפשר לנשיא ליישם את המצע שעל-פיו נבחר. הוא לא יוכל להתכחש לו בנימוקים של "כורח קואליציוני", והעלויות הגבוהות של עשרות השרים, סגניהם ולשכותיהם יצטמצמו מאוד. נשיא יוכל לראות את פירות החלטותיו, הטובים או הבאושים, כבר במהלך הקדנציה הארוכה שלו.
מנגנון משאל העם יאפשר יוזמות חקיקה ישירות, שלא דרך "סחר הסוסים" המקובל כיום בכנסת. יוזמת חקיקה שתאושר במשאל עם היא חוק שזכה להסכמה רחבה, בניגוד להליך החקיקה הנוכחי שבו הרוב המתקבל בכנסת הוא תוצאה של "דילים" בין עסקנים בעלי עניין. כוחם של הפוליטיקאים ושל קבוצות אינטרסנטיות חזקות יצטמצם דרסטית. במשאל עם ניתן יהיה לבטל חוקים שהתקבלו בלחצן של אלו, שתדלנים יתקשו להפעיל אישית על חברי כנסת את שיטת המקל והגזר כמו שהם עושים היום, וגם השפעתם של בעלי הון על הצמרת הפוליטית תקטן, כי לשתדלן או לבעל הון יהיה קשה להשפיע על תוצאות של משאל עם. קל יותר לסחוט כסף מתקציב המדינה כאשר שלושה חברי כנסת "סוגרים דיל" במסדרון, מאשר לשכנע מיליוני מצביעים במשאל עם בנחיצות ההוצאה.
משאל עם הוא חבר מושבעים ענקי, המשמש הבלם המאזן החזק ביותר האפשרי במדינה דמוקרטית. באמצעותו ייתכן כי נשיא יודח הרבה לפני שבית משפט יחרוץ את דינו או לפני שהפרקליטות תחליט אם להגיש כתב אישום.
טכנולוגיית התקשורת המודרנית, ואמצעי זיהוי ביומטריים או אחרים, יאפשרו בעתיד הקרוב לקבל תוצאות הצבעה במשאל עם בתוך מספר שעות מתחילת ההצבעה. אין ספק כי משאל עם בנושא שנידון בהרחבה בכל אמצעי התקשורת, ישקף הרבה יותר את דעת הציבור מאשר התייחסותם של חברי כנסת כיום לנושא כלשהו. מה עוד שדיון ציבורי פתוח יהיה משוחרר ממערכת הלחצים האישיים שניתן להפעיל על חברי כנסת. השלכות הדמוקרטיה הישירה יהיו מעבר למנגנון של משאל העם עצמו, הכנסת תתמקד פחות בחקיקה, ותפעל יותר כגוף המבקר את הממשלה וחושף את התנהלותה בכל תחום באמצעות ועדות חקירה. כל הגורמים האלה יתרמו להעלאתה של רמת החיים בישראל, לאיכותם, ולצמצום השחיתות במדינה. השיטה המוצעת מורכבת מן היתרונות של שיטת משאלי העם בשוויץ, של הקדנציה ארוכה מעט מזו של נשיא צרפתי, ושל משהו מן המשטר הנשיאותי באמריקה.
רק, לכאורה, לפי שעה
