אסתי הדיקטטורית <br>

החדשות באביב של שנת תשפ"ח - 2028 היו בעיקר על ההכנות לחגיגות שנת ה-80 למדינה. החגיגות עמדו בסימן ברית הידידות עם סין, ואורחי הכבוד של טקס הדלקת המשואות עמדו להיות ראש ממשלת סין ועשרה מחברי ממשלתו - הממשלה הנבחרת הראשונה בתקופה הדמוקרטית של מעצמת החסות החדשה של ישראל. מרכז ההסברה כבר קבע את סיסמת החגיגות: "שני עמים עתיקים וחכמים", והכרזות עם הכתובת המעוצבת באותיות עבריות בסגנון סיני הציפו את כל המדינה. בפעם הראשונה נקבע כי יחידה צבאית זרה - של 2500 חיילות סיניות המבצעות תרגילי סדר מרהיבים - תשתתף בחלק הצבאי של הטקס. כתבות על החזרות לקראת הטקס שודרו ופורסמו בכל אמצעי התקשורת, והיפהפיות הסיניות, שיצאו לטיולים ברחבי המדינה, התקבלו בחום ובחיבה.

ואולם בערב פסח השתנה הכל באופן שאיש לא צפה אותו. זה קרה בתשע בבוקר. ברובע החדש של ירושלים, סביב הרחובות רופין, בן צבי ושז"ר, התחילה הפגנה ספונטנית של נפגעי ההפרטה הכושלת של השירותים הסוציאליים שהונהגה ב-2027. אלפי חולים כרוניים, אנשים מוגבלים בתנועתם, נרקומנים שנזרקו לרחוב, משותקים, עיוורים, חרשים, קטועי אברים, מפגרים, חולי נפש ואוטיסטים בני כל הגילים הציפו את הרובע המהודר הקרוי The New Jerusalem. להפגנה הצטרפו מיד רבים מתושבי המרכז הישן של העיר, שהשלטונות התייאשו ממנו כבר בשנות העשרה והוא הפך סופית למשכנות עוני בין השנים 2024 ו-2025. סבלים משוק מחנה יהודה ירדו לרובע החדש, כשהם דוחפים מריצות מתכת שעליהן הם משנעים ארגזים והתחילו לפגוע בעזרתן ברגלי השוטרים שנשלחו לעצור את המפגינים. חנויות היוקרה התחילו נבזזות, חלונות הראווה הענקיים רוסקו בחדווה, ובתוך שעתיים נחרבו כמאתיים בתי עסק יוקרתיים. ההמון שהתאסף גדל מרגע לרגע והחל לפרוץ גם אל תוך המוזיאונים הרבים שבאזור, ובהם המוזיאון החדש לעתיקות שנחנך זה לא כבר ליד אכסניית רבין לאחר פינויים של מוזיאון רוקפלר, המוזיאון האתנוגרפי, המוזיאון לתולדות ירושלים (שהועבר הנה ממגדל דוד) ומוזיאון מטבעות היהודים.

יום של יופי וכבוד

צילומי המהומות שודרו מיד בטלוויזיה והופצו במרשתת. בצהרים התחילו לזרום לירושלים גם מפגינים מערים אחרות, בעיקר ממודיעין-בית-שמש, העיר בת חצי מיליון תושבים שהשתרעה על פני כל עמק איילון, וכן מלוד-רמלה-אירפורט-סיטי-יהוד ומהמטרופולין של "חוב"ר" (חולון-בת-ים-ראשון-לציון). פארק ברקת הגדול, שבו אוחדו השטחים שנקראו פעם גן סאקר, גן הוורדים, עמק המצלבה, פארק ניות והגן הבוטני, הפך למגרש חנייה מאולתר - הבאים מחוץ לעיר חנו על המדשאות ויצאו מיד אל הרחובות הסמוכים להתעמת עם השוטרים. המרצפות הנאות, שצבען כחול-אפרפר - "כחול צוואר יונה", כפי שכינה זאת אדריכל האזור קנזו אוקוסאי - נשטפו בדמם של מפגינים ושוטרי יס"מ. לפי הערכותיהם של כלי התקשורת היו עד הצהרים בין 80 ל-100 הרוגים וכ-600 פצועים. הציבור הממורמר היה נתון בסערת נפש והרס כל מה שנקלע לידיו.

אך בתוך המהומה הגדולה היה אדם אחד שהבין מה באמת קורה. הייתה זו אסתי - אשה דקת גוו אך נחושה בתחילת שנות החמישים לחייה, שתפסה מה נשתנה ערב פסח זה מכל ערבי הפסחים וכי העם הגיע לכאן לא כדי להצטייד במותגים, אלא כדי להשיב לידיו את הריבונות שנשללה ממנו בתהליך שנמשך שנים רבות.

אסתי הייתה בתו של מי שהיה פעם סגן מפקד חיל האוויר והיה ידוע כקצין מרדן ובעל דיעות משלו. הוא היה הקצין הבכיר הראשון שנלחם באמת בפוליטיזציה של הצבא ומנע מפוליטיקאים להיכנס לבסיסים שבפיקודו. מהלך זה שלו עלה לו בדרגת האלוף ובתפקיד מפקד החיל. אביה של אסתי פרש לגמלאות שבור לב ומתוסכל. בתו הייתה נון-קונפורמיסטית וכמוהו ניחנה בכושר מנהיגות, אך מאִמהּ ירשה תכונות של עובדת סוציאלית טבעית. כבר כילדה ייחדה הרבה מזמנה לעזרה למוגבלים ולחסרי ישע. בגיל שלושים כבר הייתה מנכל"ית של עמותת "כוחות נפש" שעסקה בחיזוק ביטחונם העצמי והערכתם העצמית של מובטלים ומוגבלים שנפלטו מן המערכת הרשמית. לא מצא חן בעיני הממשלות של שנות ה-20 שפעולתה של אסתי חשפה את מחדליהן, והן ניסו להצר את צעדי העמותה. הממשלות, בעזרתם של כמה מבעלי העיתונים וכלי התקשורת המקורבים אליהן, ניסו לייחס ל"כוחות נפש" אי-סדרים כספיים, ומשלא הצליחו בכך, התחילו לפרסם כתבות עסיסיות על חיי המין של אסתי. ואולם הממסד לא הביא בחשבון את תכונות האופי שירשה אסתי מאביה. הלחץ שהופעל על אסתי רק גרם להחרפת מאבקה ולעלייה בפופלריות שלה. לבסוף הגדיר אותה הממסד כעושת צרות שעליו לקנות את שתיקתה, והוצע לה ג'וב כ"מנהלת אגף ההעצמה במשרד הרווחה". זה היה תפקיד מתגמל אך חסר סמכויות. אסתי סירבה לקבל את ההצעה והמשיכה להיאבק על קיומה של העמותה מאותו משרד שכור קטן ברחוב אגריפס, שבו יסדה את "כוחות נפש" 28 שנים קודם לכן.

הגשת השיק הדחוי לפירעון

עתה, במדרחוב רופין בירושלים שהיה למשיסה, ידעה בדיוק מה עליה לעשות. היא נכנסה לחנות גדולה למכשירי חשמל, שמה את ידה על מגאפון רב עוצמה, וטיפסה ועלתה על משאית שנתקעה בתוך ההמון המשתולל. בקולה הדק והבוטח דיברה אל הציבור הנסער במילים שייחרתו לימים באותיות של זהב בשיש הלבן של היכל התהילה של הרפובליקה:

"קוראים לי אסתי. היום הזה הוא לא יום של שוד ולא יום של ביזה. זהו יום היסטורי. יום של יופי וכבוד. זהו יום של לידה מחדש. מזל טוב! אנחנו מיילדים כאן את המדינה האמיתית - המדינה שלנו. האסיפה המכוננת שהתכנסה בתל אביב לפני 80 שנה כדי לתת לנו חוקה לא נתנה את מה שהבטיחה. במקום זאת, היא נטלה לעצמה את הפיקדון היקר שלנו, את הריבונות שלנו, וקראה לעצמה כנסת. היום העם מחזיר לעצמו את הריבונות. תזרקו את כל החפצים היקרים שלקחתם מהחנויות, ובמקומם הצטיידו במקלות, במוטות, בפטישים, בגרזנים, באבנים, ובואו אחרי אל מה שהם מכנים 'משכן' ואילו אני קוראת לו 'מועדון של נהנתנים חסרי מצפון וחסרי לב'. אנחנו הולכים עכשיו לכנסת, להגיש להם לפרעון את השיק הדחוי. זה הזמן".

בניין הכנסת כבר היה סגור ונעול כולו לרגל החג, ובתוכו היו רק שני דרוזים משועממים ממשמר הכנסת שהושארו כתורנים עד בוקר א' של חול המועד. השניים לא ניסו אפילו למנוע מן האלפים שטיפסו על הגדרות לפרוץ אל תוך המתחם. הם השאירו את כלי הנשק שלהם על השולחן, פשטו במהירות את מדיהם והתערבו בהמון. קבוצת צעירים הסיעו ממקומם את שערי פלומבו ופתחו לרווחה את הכניסה הראשית למתחם. רחבת הכניסה השחירה מיד מאנשים הנחפזים פנימה. בתוך דקות התחילו לעוף מן החלונות ערימות של ניירות, מחשבים וחלקי ריהוט וציוד משרדי. באגף ד' החדש - שנבנה על חורשת אורנים שהייתה פעם חלק מגן סאקר וכונה בעגה הפנימית של הבניין "ההילטון" - החל ההמון לחלץ מן הלשכות האישיות - למעשה היו אלו דירות קטנות ומצוידות היטב במיני מותגים, דברי ערך, כסף ותכשיטים. כשעתיים לאחר ההשתלטות על הבניין, התעופפו מן החלונות חלקים של כיסאות הממשלה המפורסמים המחופים עור צבי ירוק, וחצי שעה לאחר מכן יכלו תושבי השכונות מקור ברוך, רוממה, נחלאות, רחביה, רסקו, גילה ובית וגן להבחין בעמוד עשן שחור מיתמר לו, ישר וחגיגי בשמש אפריל הזהובה, מעל לגג השטוח של הבניין.

כך הגיע לסוף דרכו הגוף שסיפק במשך שנים רבות את כל צרכיהם של אלפי פוליטיקאים של המשטר הישן שלהם וגם של כל בני משפחותיהם מקורביהם ויחצ"ניהם. איך הנהיגה אסתי את העם אחרי שהוליכה אותו אל שחרורו, איך יסדה את הרפובליקה והעניקה לעמה חוקה שהייתה לשם ולתפארת בקרב עמים רבים, איך ביערה ביד ברזל את השחיתות, איך זכתה לפרס נובל ולכינוי "סולון של היהודים", ואיך שינתה את סגנון החיים בארץ מהדבקת טלאי על טלאי לבניית תשתית איתנה - על כל אלה ב"אסתי הדיקטטורית חלק ג'".