התנהגותו ה"צופית" של
בנימין נתניהו, על תקן המדריך הגברבר, היהיר והחצוף, בתנועת נוער - חייבת להיבלם. הזלזול באינטליגנציה של בני עמו - בחסות סיסמאות נעורים שדופות - הוא הרבה יותר מסתם מעליב.
אנו חיים בצל גל מהפיכות אזוריות, נחלת שכבות עממיות נחותות, אשר משכילות להתנער מהטפות לאומיות ודתיות, ארוכות ימים, ואשר הנמנים עליהן אינם נרתעים מחדרי עינויים; כל זאת משום שתפסו את השליטים בארצותיהם ערומים.
ואילו כאן אצלנו, משחקי התדמית המתעתעים של בנימין נתניהו מביישים לא רק את שולחיו, כי אם גם את מתנגדיו. נוכח מהלך מדיני, כלכלי או חברתי מוצהר, ניתן ליזום מהלך התראה לעומתי; להתמודד מולו, לבקר ולהיאבק.
כך, נוכח ירי מתוזמן ומכוון בנערים יהודים נחושים, ניתן להיערך משפטית, הסברתית ופוליטית. אלא שבנימין נתניהו מפזר אחריו בשיטתיות, בכל אשר יבוא ויפנה, ערפל קרב. הלנו אתה או לצרנו?
ריבוי הפנים של ראש ה
ממשלה הנבחר, זו הכהונה השנייה, מול בוחריו מהמחנה המוגדר לאומי, שעה שהוא נושא את עיניו בו בזמן אל פוליסת הביטוח הקואליציונית שלו (סיעת 'עצמאות' המצומקת) - לא יכולה עוד להתקבל בפשטות ובתמימות.
במילים אחרות, בוטות הרבה יותר: נתניהו לא יכול להמשיך להתל בציבור מייפי כוחו, כשהוא זורק להם בהתנשאות משולחנו עצמות מרוטשות.
כך, נוכח בית-מטבחיים אנושי במעלה ההר - גיא הריגה בעריסת תינוקות - כינס את שריו לשחרר לכאורה חסימה מדינית עקרונית בהליכי בינוי מעוכבים. ראש השרים היה לכאורה גאה בכך. למחרת היום, כשהוא מבקש לחזק את ידי האבלים הנדכאים - שחרר הפעם מליצה מצועצעת חדשה מבית היוצר התזזיתי שלו: "הם רוצחים. אנחנו בונים!". האמנם?
אילו היה מדובר בראש-ממשלה נטול ניסיון, אולי היו נמצאים חסידים עלומים, שהיו מוחלים לו מול הבטחות פוליטיקאי נטולות כיסוי, אלא מי כנתניהו יודע מה מסתתר מאחורי הפרגוד.
אילו היה נתניהו מתכוון לכך באמת, היו דחפורי הענק, ששיניהם גרסו בתמיכתו את ההתיישבות בגוש קטיף - עולים על הגבעות ביום שאחרי; הפעם כדי להרחיב את גבולנו.
אבל בנימין נתניהו, אבי סיסמת ה"צופיות" האלמותית "הם מפחדים" - אין לו אח ורע פחדן בקרב מדינאי העולם. בעוד נטולי יכולת כלכלית וקיומית, עלים נידפים, מניסים את ארי האימפריה המצרית מובארק משערי הפירמידות - הרי שהשולט בירושלים מאוהב בלשונו ובשפתותיו, בעוד ידיו מנוטרלות לחלוטין.
אילו הייתה סאגת המנהיגות הרופסת מסתיימת כאן - דיינו. אלא שבצר לו - נמר הנייר שואג 'מייאו' מעל ראשים חפויים של יתומים, אחים והורים שכולים, אנדרטאות חיות למשפחה חרבה - והמכחש בעמו עודנו נטוע עמוק בכיסא המנחמים.
ראוי, אכן, להבהיר, כי ראשות ממשלה בישראל איננה משלח יד של מנעמים, מעדנות, תפנוקים ורווחה. אין שני לו בעולם בתביעת הקיומיות היומיומית, בכוח וברוח. כל מרווח בלוח הזמנים הממלכתי כמוהו כפתח לשטן, ואילו העמידה מול שעון החול היא מלאכת מחשבת.
בנימין נתניהו בוחר לתעתע ולכזב. מול תפיסתו הפילוסופית דרוויניסטית הנחרצת במבוכי ההישרדות של הכלכלה העולמית והמשק הישראלי, מהלכו כשומר הסף של העם המיוסר, היושב בציון, כתנועתו הפתלתלה של מי ששתה מלוא לוגמיו.
כך, באורח פלא, נוצרה חפיפה דרמטית בין הצהרת הבנייה הנוכחית של נתניהו על-רקע הפורענות באיתמר, לבין הצהרת הבנייה שבוע קודם לכן, בעקבות חסך עתודות הדיור. מעטים האמינו לו אז, מעטים עוד יותר מאמינים לו עכשיו.
על כן, לא יציקה של יסודות תהייה חלקנו מעתה בעקבות מרחץ הדמים, לא בגבולות ישראל החדשה ולא בגבולות ישראל ההיסטורית; לא בעבור חלוצים נבוכים בהר ולא בעבור זוגות צעירים מיואשים במישור.
ה"הם רוצחים ואנחנו בונים", נוכח דמעותיהם הזולגות של הממאנים להינחם אל מול שבר הנצח בחייהם - תיהפך עוד סיסמה צופית של נתניהו המדריך הפוחח. בצר להם, המתמודדים בשטח מול הפוגרום הבא יאלצו להיתלות בתקוות אחרות.
