עוד לא יבש דמם של טבוחי איתמר, בני משפחת פוגל הי"ד, עוד לא תמו ימי השבעה, וכבר פתח הפטפטן ממשכן הנשיא את פיו הגדול והמהביל וכהרגלו הפליט את הגיגיו ושיחרר לאוויר דברי הבל: דווקא זה הזמן, אמר השבוע
שמעון פרס, לחדש את 'תהליך השלום'. ובכן, זה הזמן לשים קץ להתערבותו הבוטה של הנשיא במחלוקת הפוליטית.
פרס זה, אינו אלא פוליטיקאי שחוק ומאוס שבערוב ימיו הצליח להגשים את משאלתו ולהתיישב על כס הנשיא. כסא שעל-מנת להתיישב עליו לא היה צריך לעמוד לבחירת הציבור ולאחר שהתיישב עליו אינו צריך עוד לתת דין וחשבון לציבור, וכך מתאפשר לו לפתע לפטפט ולקשקש בזנב לשונו ככל אשר יחפוץ, מעמד רם ונישא שכמובן לא היה יכול לחלום עליו בעודו מכהן כפוליטרוק מהשורה.
יש להזכיר ולזכור כי פרס זה הוא ממייסדי ומראשי הכת המשיחית וההזויה, ה'
שלום עכשיו ובכל מחיר', כת אשר המאפיין העיקרי שלה נעוץ בעיוורון חבריה-מאמיניה למתרחש במרחב, דהיינו להתכחשותם ולהתעלמותם מן המציאות.
לא, זה לא התחיל בימים אלה כאשר הוא מבקש לעבור לסדר היום ומייחל להשכיח במהרה את הטבח באיתמר, זה לא התחיל בימים אלה כאשר הוא ושאר חברי הכת עוצמים עיניהם, וכמו יושבים שלובי ידיים ורגליים על שטיח קטן, מתנתקים מקרקע המציאות ומעופפים לעולם ההזיות והחלומות ועם זאת אף מתעלמים מהזעזוע הפוקד בימים אלה ממש את המרחב הערבי, מתוניס ועד דמשק ומטריפולי ועד עמאן, כאשר אין איש היודע מה ילד יום.
זה התחיל, כך נראה, אי-שם בשנת תשל"ד (סוף 73) לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר התכנסה ועידת מפלגת העבודה לקראת הבחירות שנדחו עקב המלחמה וכאשר ציריה, כמי שאחזם הלם-קרב, נסוגו לראשונה מן האקטיביזם הציוני עם שהלבישו על מפלגתם סחבה של תבוסתנות ו'שלום'.
זה המשיך בעליית בגין לשלטון, בהידבקותו בוירוס ה'שלום' הממאיר ובכניעתו המוחלטת לקרטר וסאדאת בקמפ-דיוויד בעבור חופן-דולרים ופיסת-נייר, כניעה שכתוצאה ממנה נסוגה ישראל מסיני עד גרגר החול האחרון תוך קביעת התקדים של הריסת כל הישובים וגירוש כל היהודים, בהסכם או שלא בהסכם, מחבלי ארץ ששוחררו ב-67.
זה הגיע לשיאו בהסכם-אוסלו המטורף והידוע לשמצה, הסכם שנרקח במוחם הקודח של פרס ונעריו ולאחר מכן נכפה על רבין החלוש שקיבלו כמי שכפאו שד, הסכם שכולו ברית-מוות עם מחבלים ועם השטן הפלשתיני. הסכם שכתוצאה ממנו נרצחו ונפצעו אלפי יהודים ואשר את ריקבונו ובאושיו אנו אוכלים עד היום הזה. כאשר פרס אומר היום כי זה הזמן לחדש את 'תהליך השלום', הריהו מכוון לכך שיש להמשיך וללכת בנתיב אוסלו ועם זאת הוא מבקש להצדיק את עצמו ולגונן באובססיביות על דרכו הכושלת, דרך ה'שלום', הרצח והדמים.
אם כן, לנוכח המתרחש כיום במרחב הערבי ואל מול הרצחנות הפלשתינאצית הגואה וירי הרקטות הבלתי נגמר, זה הזמן דווקא לשיקול דעת, לחשיבה מחודשת, לעמידה איתנה במקום ולאתנחתא מדינית, זה הזמן לבצר את כוחנו ואת ארצנו, חברתית, כלכלית וצבאית, על-מנת שנדע להקביל את פני המזרח התיכון המתעצב מחדש בימים אלה לנגד עינינו ובכדי שניטיב להתמודד עם אתגרי העתיד המסתתרים מעבר למאורעות ולמערבולות ההווה.
ואולם מה לשמעון פרס ולשיקול דעת? מה לכת ה'שלום עכשיו ובכל מחיר' ולחשיבה מחודשת? הללו שבויים בקונספציות הרסניות שלהם עצמם, מקובעים בעמדותיהם המופרכות מכוח המציאות כחמורי-גרם ושואפים כתמיד לכיוון אחד בלבד: להרוס עשרות ישובים, לגרש מאות-אלפי יהודים מבתיהם, לברוח בבהלה לגבולות אושוויץ ולהכניס בכוח את עם ישראל ומדינתו לסכנה קיומית ממש ולסבב דמים נוסף שיתחדש על גבולות 67 מול ארצות-ערב. סכנה קיומית זו היא המכונה 'שלום' אצל כת הזויה ומטורפת זו אשר בראשה ניצב שמעון פרס, בעל הבשורה.
בכן, זה הזמן שעל הפוליטיקאים שלנו לחוקק חוק חדש שיגביל אחת ולתמיד את התערבותו הבוטה של הנשיא בפוליטיקה. זה הזמן למנוע ממנו לגונן באובססיביות על כישלונותיו המהדהדים ולגרור את ישראל בכוח לנתיב החביב עליו והמכונה אצלו 'שלום', הלא הוא נתיב ההרס והגירוש, נתיב הרצח, השכול והדמים המרובים.
האם ביבי יודח? 
