בעיצומו של אחד הימים החשובים ביותר במאבק על הארץ, קיבלנו את הבשורה הקשה על הטבח שביצעו פלשתינים בני בלייעל, באם וארבע בנותיה אשר היו בדרכן ליטול חלק באותו מאבק חשוב.
אין גבול לציניות של כאלו הקוראים לעצמם מנהיגים, אשר מיהרו להסביר את מניעי המחבלים המבקשים כביכול לסכל כל תוכנית מדינית העומדת על הפרק, כלשונם.
במקום לזעוק זעקה גדולה ומרה עד מאוד על דם בנות ישראל שנשפך כמים, ולהגיב בהתאם, השתמשו אותם "מנהיגים" בטבח הנורא "כקרדום לחפור בו" להסברת תוכנית הבריחה מהאויב.
אולם, עמך בית ישראל, חברי תנועת הליכוד, אמרו את דברם. עד כאן, לא נרים דגל לבן, לא ניתן לטרור לנצח אותנו ולא ניתן לרוצחים לרשת את בתינו ואת מפעל חיינו.
המאבק לא היה קל. בראש המחנה לא ניצבו בכירי תנועת הליכוד, אשר במקרה הטוב מילאו פיהם מים, אלא שרים "זוטרים" וח"כ מהשורה אשר נקראו לדגל, כתף אל כתף עם מנהיגי ההתיישבות ביש"ע ועם מתיישבי גוש קטיף, ואמרו את האמת לחברי הליכוד.
לא רק בשלטים, בסטיקרים ובפליירים, אלא בפגישות פנים אל פנים שנערכו באלפי בתים של חברי ליכוד ובסיועם של אלפי מתנדבים.
המפגשים הללו היו מלאי רגש ותעצומות נפש כפי שלא ידענו כאן מעולם. כולם, אנשי השמאל והתקשורת כאחד, עמדו נפעמים נוכח הנחישות, המוטיבציה, והאנרגיה הבלתי פוסקת של אלו, אשר ארץ ישראל עבורם היא לא נדל"ן שניתן לסחור בו, או להיפטר ממנו, אלא ארצנו היחידה, כאן נולדנו, כאן בנינו את בתינו וכאן נחיה, יהיה אשר יהיה.
לב כולנו עם אבי המשפחה אשר איבד את כל היקר לו מכל, הכיצד יוכל להנחם? אין מילים.
ואולי, כדרך שאמרו חז"ל - בבניין הארץ תתנחם - בזכות מסירות הנפש של משפחתך לבניינה ולביטחונה של ארץ ישראל ובזכות דמי אהוביך הספוגים ברגבי אדמתה, נזכה כולנו לראות בהמשך בניינה ושגשוגה של ההתיישבות בארץ ישראל וכדברי הנביא: ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי.
