מרתפים אפלים לעוכרינו מן השמאל

בכל פעם שראש הממשלה בנימין נתניהו שואף סיגר או מבצע פעולות אחרות שהן חלק מהקיום השגרתי, עוקבים אחריו כערפדים קיצוני השמאל כדי לבדוק, לא חלילה האם העשן הנשאף אל ריאותיו הוא עלול להזיק לבריאותו של ראש ממשלתם, אלא מי רכש את הסיגר ובאיזה מחיר, והאם זה עומד בקריטריונים הבלתי ברורים והבלתי כתובים, אותם קובעים עיתונאי קיצוני השמאל תוך התאמתם למזימותיהם הצהובות.

שביתת האזהרה של הרופאים בישראל היא תגובה לפצע פעור שמכרסם בבריאותם של תושבי ישראל. המשכורות המבישות שמשתכרים רופאים שהקדישו בממוצע שתים-עשרה שנים ללימודים והתמחות, ומשתכרים בין 20 ל-42 שקל בשעה, זו לא רק בושה למדינה. זה הגורם לעזיבת רבים את המקצוע והמעבר לתתי-מקצוע מפרנסים יותר, או במקרים רבים - להגירה למערב.

חסר לנו הומור. אני מביט בעצב גדול על העבר היהודי במזרח ובמערב, בו ידענו את סודו של חוש הפרופורציה וקיבלנו כל מכה ומכה ממכות שבע ועשרים ומאה מדינה בדמע אך גם בצחוק, בייסורים עם חיוכים, בידיעה כי הדרך היעילה ביותר להתגבר על טרגדיה היא לדעת כי בעצם אנחנו דמויות במחזה קומי. אני מתגעגע להרשל'ה ולג'וחא, כסמלים המייצגים את היכולת להתחכם לכל צרה, לגייס את המוח הבלתי קונבנציונלי כדי ללחום את מלחמת הקיום. אני חוזר בקרבי מאה פעמים ואחת על הבדיחות העצובות הגורמות לנו להתפקע מצחוק על גורלנו, מספר לעצמי שוב ושוב אנקדוטות מפתיעות על אלוהים ואדם, על קבצנים ושועים, על נערי השווקים ועל נסיכים ורוזנים, על האהבה ועל השנאה, על הסכלות הכוחנית ועל החוכמה השורדנית. היה. נגמר. אין עוד.

מנהיגי מפלגת העבודה, פרשנים ובעיקר אזרחים רבים שואלים את עצמם מה קרה למפלגה שנחשבה פעם למפלגה האידיאולוגית הציונית החשובה ביותר במדינה. התשובה לשאלה זאת היא שהמפלגה שכחה מאיפה היא באה ומה היא אמורה לייצג, ושגם היום במקום לחזור למקורות החזקים שלה ולעקרונות שבנו אותה, אנחנו רואים שמנהיגיה מנסים להמציא אותה מחדש. החדשות הרעות הן שלא תהיה מפלגת עבודה חדשה בישראל, כי העקרונות הפילוסופיים וההיסטוריה שהובילה להקמתה לא השתנו.