רשומון החווה הסינית

ערוץ 2 גנז - לעת עתה (?) - את הקרנת הסרט הדוקומנטרי "החווה הסינית - רשומון" של ניר טויב. כביכול, זה היה כדי לכבד את זכר הנופלים. למעשה, זה נועד להגן על החיים - הגנרלים, מקבלי ההחלטות - שערוותם עמדה לבצבץ מנבכי ההיסטוריה. פגשתי בערב ההחלטה את חני זיו, שהשתתפה בסימפוזיון על הסרט, והזדעזעה לנוכח שלוות נפשי אל מול הגניזה. זיו איבדה בקרב את חברה ובמלחמת יום הכיפורים גם את אחיה.

לצערי, איני מאמין בכוחה של התקשורת לשנות את הנעשה בצה"ל. לכן, אי/הקרנת סרט אחד, או אפילו כמה סרטים, לא תעלה ולא תוריד. צה"ל זקוק נואשות למהפכה, והיא מתעכבת - כיוון שתפגע באשיות הצבא; כלומר, בחונטה של הברזלנים.

חכמינו סברו, כי אין האסיר מתיר את עצמו מבית-האסורים ואין הבור מתמלא מחולייתו. כלומר, בלשוננו: ממסד אינו מסוגל לתקן את עצמו. למרות זאת, זה קרה כמה פעמים בהיסטוריה לממסדים צבאיים. פעם אחת זה אירע ל"צבא האדום" הסובייטי אחרי מלחמת העולם הראשונה. תבוסותיו הכריחו את מפקדיו לערוך מהפכה ב"צבא האדום". ואכן, זו הגיעה בצורת המלצות של צוותי החשיבה של גנרל מיכאיל ניקולאיביץ' טוכאצ'ווסקי, שיישומם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים הפך את תורת הלחימה הסובייטית למודרנית, וחלקן אינו ישים עד היום, כיוון שהטכנולוגיה טרם התפתחה דיה.

סופו של דבר, רוצח ההמונים סטאלין חיסל את גנרל טוכאצ'ווסקי בשנת 1938, ו"הצבא האדום" נותר ללא הנהגה ראויה, לפחות, בשלבים הראשונים של המתקפה הנאצית כשלוש שנים אחר כך.

אחרי תבוסת ארצות-הברית בוויאטנם עבר הצבא האמריקני תהליך כואב דומה: דורות שלמים של קצונה לא ראויה סולקו ממנו בתהליך מהיר, ותורת הלחימה עודכנה כלקח ממלחמת יום הכיפורים וממלחמת ויאטנם. התוצאה: תורת הלחימה AirLand Battle, שהופעלה בחלקה במלחמה נגד עירק בשנת 1991.

הבדיחה הצינית אומרת, שהאמריקנים למדו את לקחי מלחמת יום הכיפורים עמוק יותר, טוב יותר וביסודיות רבה יותר מאשר צה"ל. ככלל, צה"ל אינו ארגון לומד, וכנראה, הייתה בו רק מהפכה אחת מאז הקמתו בסוף מאי 1948: זו שעשו אריק שרון ואנשיו בתחילת שנות החמישים. שוחחתי פעם עם גנרל אמריקני, שהיה במלחמת יום הכיפורים קצין הקישור של השריון האמריקני למפקדת גיסות השריון. במהלך מלחמת יום הכיפורים הוא היה אורח קבוע במחלקה לתורת חיל השריון (תח"שׂ) במחנה קסטינה. סיפוריו על חוסר היחס המחפיר לחומר, שנאסף משדות הקרב (שאימתי בשיחות עם קצינים ישראליים ממכריי), מזעזעים. אותה מידה של זעזוע חש מי שרואה את חוברת "לקחי המלחמה", שהופקו מהקרבות. חרדה ותדהמה מקבל מי שקורא את הפרסום, ומשווה לנאמר במסמכים המקבילים של צבא ארצות-הברית.

לא אחדש דבר באומרי, כי אנו מזלזלים בצד העיוני של המלחמה. קצין/חייל ישראלי יודע להסתער על גבעה, אך מעולם לא ניסה לחשוב מדוע עושים זאת. לכן, אנו חוזרים על טעויות בדבקות, ומשלמים שוב ושוב בדם על אי-הפקת לקחי מלחמות. לכן, קורס הקצינים נראה כמו שכפול של מה שלמדו בג'וערה בשנות הארבעים של המאה הקודמת והארכתה משך הלימוד לחצי שנה. אלא שבג'וערה הכשירו מפקדים לארגון מיליציוני, ולא לצבא; ומיליציה זו כשלה, כידוע, בשלבי הפתיחה של מלחמת הקוממיות.

יתר על כן, יש בצה"ל רעה חולה, ו"מורשת קרב" שמה. במקום ללמוד היסטוריה צבאית, לומדים בצה"ל "ערכי לחימה" וסיפורי מעשיות על גדולת יחידה זו או אחרת. בשיטה זו הפכו קרבות תקלה - כמו תל פחר, גבעת התחמושת, "החווה הסינית", החרמון (של "גולני") - למקורות לחינוך לוחמים ומפקדים בעוד שקרבות מופת - כמו שיח' עבד-אל-עזיז, אום כתף, תל עזזיאת, החרמון (של מילואי הצנחנים) - אינם ידועים כלל.

הבעיה, כמו תמיד, נעוצה במיתוסים של החברה הישראלית. בתרבות הישראלית אין מוכנים להכיר בעובדה, שקרב היה מיותר, צבאית; שמפקד טעה, וטבח את חייליו; שמפקד זרק בחוסר אחריות את פקודיו לקרב ללא סיכוי; שמפקדה מעלה בתפקידה, ולא תמכה במבצע, שניהלו כוחותיה. לכן, "ניצחנו" בכל מלחמותינו; וכידוע, אין בודקים ניצחון, אין מחליפים הרכב מנצח, ואין מפשפשים במופלאות ההצלחה. דרך אגב, גם ב"צבא האדום" וגם בצבא האמריקני הכל התחיל בהבנה, שהם נכשלו במלחמה.

לכן, עד היום לא תוחקר - בפקודה - המחדל המודיעיני ביום הכיפורים, אך גם לא תוחקרו קרבות ששת הימים. עד היום טרם פורסמה ההיסטוריה הרשמית (של צה"ל על מלחמת ששת הימים) והגישה לארכיון צה"ל אינה פתוחה - גם לגבי מלחמת הקוממיות. לפי מבקר המדינה, ארכיון צה"ל מצנזר את הגישה למסמכים ישנים (ממלחמת הקוממיות, ממלחמת סיני, ממלחמת ששת הימים, ממלחמת ההתשה וגם ממלחמת יום הכיפורים - שהחוק מתיר לפרסמם) - גם מסיבות פוליטיות וגם מסיבות אישיות - ואין הארכיון עושה את חובתו הציבורית והחוקית לשחרר מידע לציבור.

הצנזורה הצבאית נועדה - יחד עם דובר צה"ל - להגן על עכוז המערכת (כסת"ח), ולמנוע ביקורת על הצבא ועל מפקדיו. אך הצנזורה העיקרית אינה נעשית בידי הצנזורים של המדינה, אלא באמצעות הצנזורה העצמית של העיתונאים ושל עורכיהם. נדמה להם, שהם יודעים מה טוב לנו לקרוא, מה חשוב שנקרא, ומה רצוי שלא נקרא. לכאורה, הם יודעים מה צריך לעניין אותנו (כדי לקדם את מכירות עיתוניהם), ומה אינו צריך לעניין אותנו כלל.

התרבות הישראלית אינה תרבות של ביקורת. לכן, גם בצה"ל שורר כלל האנקור: "מי שמצפצף - עף!" ויש מספיק דוגמאות לכך (יעקב חסדאי, עמנואל ולד, שלמה באום, יפתח ספקטור ועוד). הכתתיות והמפלגתיות של הקצונה הבכירה יוצרת מיד מחסומים, שמצמיתים ביקורת. כל כת ברזלנים דואגת אך ורק לחבריה, ומוכנה להילחם בחירוף-נפש נגד יריבותיה, ואבוי לך אם תפגע בכת. מייד יתקפדו (מלשון קיפוד) חבריה, וכולם יחד יבצעו בך רצח אופי עם וידוא הריגה. חלק מהתקשורת עלה כטרמפיסט על העגלה, וחוגג עם אנשי הכת.

צה"ל ידוע כצבא, שאינו מכיר את תורת הלחימה שלו, ואינו לומד את מלחמותיו. לכן, קציניו ממציאים מדי פעם תיאוריות מופרכות, הסותרות את חוקי הפיסיקה, וקורסות במחיר אדיר של קרבנות. אז מה?! דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היה חשוב להזכיר זאת לכולנו, אלא שהממסד אינו רוצה להיזכר. לכן, לא הוקרן הסרט של טויב. אלא שבאי-הקרנת הסרט לא נמנע הקרב על החווה הסינית, ולא נסתם הוויכוח. אי-הקרנת הסרט הוכיחה, יותר מכל, כי לחונטת הגנרלים שלנו - עטורת ברזלים ואותות ככל שתהיה - חסר האומץ להתמודד עם המציאות.

מי שלא למדו את אירועי מלחמת ששת הימים קיבלו את המסר במלחמת ההתשה. ומי שלא הבינו את המסר הזה קיבלוהו מחדש במלחמת יום הכיפורים, במבצע "ליטני", במלחמת "שלום הגליל" וכיו"ב.

בקיצור, בהתאם לאמרה המפורסמת של סנטיאנה - "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נועד לחזור עליה". לכן, אחרי מלחמת יום הכיפורים החליט הרמטכ"ל מוטה גור (אביר הכישלון בגבעת התחמושת), כי מה שחסר לצה"ל הוא עוד כוח, והגדיל ללא מחשבה את סדר כוחותיו. הוא לא הקדיש רגע של מחשבה לבניין הכוח (הרכבו), שהכשיל את צה"ל במלחמה. הוא גם לא בדק מדוע כשלו דווקא המתקפות של אוגדת הפלדה של אברהם אדן ודוביק תמרי (שמונה באוקטובר והמתקפה על העיר סואץ ב-24 באוקטובר)... האם היה משהו מורעל במפקדת האוגדה? גם ועדת אגרנט הסתפקה בשיפודם של אלוף פיקוד הדרום ושל הרמטכ"ל דווקא. הם היו אשמים, אין ספק - אך לא רק הם.

הוועדה לא נגעה במפקדי האוגדות ולא בסגן הרמטכ"ל - עוד אחד ממחדליה. כמו כולם, היא העצימה את המחדל המודיעיני, והמעיטה ברעה החולה: צה"ל אינו מפיק לקחים ממלחמותיו, והנו כמו סרט הקלטה במעגל סגור, המוחק את עצמו כל תקופת זמן.

כידוע, הקב"ה יצר קיר ויצר ראש, וציווה עלינו להתגבר עם הראש על הקיר. אלא שהקב"ה ברחמיו לא תכנן את הראש כאיל ניגוח... וכל אימת שנשכח זאת, נשלם שוב ושוב את מחיר הדמים. חבל שאיננו לומדים מן ההיסטוריה, ולכן אנו משלמים שוב ושוב את שכר הלימוד על אותו שיעור. שורות-שורות, טורים-טורים וחלקות-חלקות מספרים בתי-העלמין הצבאיים את הסיפור העגום של צה"ל, שאינו לומד לקחי מלחמה. העובדה, שלכל צבא היו ויהיו תקלות אינה מנחמת. צרת רבים - נחמת שוטים. לנו - שלא כמו לארצות-הברית - אין מיליוני תושבים ומיליארדי דולרים מיותרים, ואיננו יכולים להחזיק צבא שאינו יעיל. גם כיוון שיש לנו גבול יבשתי עם כל אויבינו, ומנהיגינו באיוולתם הכניסו את האויב החמוש אל תוך בתינו ואל תוך רחובותינו.

יאמרו, "זה יפגע בזכר הנופלים"...

אין כזב גדול מזה. הבעיה אינה גבורה. מי שהסתבך בקרב צריך גבורה. גנרל ג'ורג' ס' פטון האמריקני אמר פעם, שתפקידו של חייל טוב לדאוג, שהחייל מולו ימות בגבורה למען המולדת. לשם כך זקוק צבא למפקדים, שיודעים את מקצועם. ל"גולני" בתל פחר ובחרמון ולצנחנים בחווה הסינית היו גיבורים. לו עשו מפקדיהם את חובתם, היה אפשר להימנע מהגבורה ומהשכול.

לכן, לדעתי, אין חשיבות לאומית להקרנת הסרט של ניר טויב. אני נגד צנזורה - נגד כל צנזורה - וחבל לי, שצנזרו את הסרט. אם יש בו אמת - הוא חייב להיראות, וכך יהיה לבסוף. עכוזי המפקדים חשופים לכל, ומי שמתעניין יודע, כי ב"חווה הסינית" הגיע הטמטום הצבאי להישגים מדהימים.

הבעיה הנה מקצועיות הצבא, שנובעת מתרבות מוסדית, הנובעת מתרבות המדינה. בסך הכל אם תרדו - כמו בחפירה ארכיאולוגית - אל יסודות המבנה, תיווכחו, כי כבר ראשוני המפקדים ב"הגנה" דאגו לחברה' ולא למקצועיות... והם הורישו זאת לממשיכיהם. גם להם יש חברים, שצריכים קידום ופרסום...

זה לגבי הגזר. ומה לגבי המקל? מה קורה למפקדים בצה"ל, שטועים ללא הרף. קצין בכיר מאוד (מיל') במודיעין ידע לספר על קצין זוטר, שטיפס עד לדרגת תא"ל בחיל על סולם של עשרות טעויות שעשה. והוא, כנראה, לא היחיד, וזו לא רק בעיית המודיעין.

מפקדים, שהרגו את חייליהם בגלל חוסר מקצועיותם, קיבלו צל"שים, וקודמו - וסיפוריהם הפכו למורשת קרב, שמנחה את הדורות הבאים ביחידותיהם. נכון, מי שעושה - נגזר עליו לטעות, והטעות היא מטבע בני-אנוש.

אך מה קורה כשהטעות הופכת לטבע שני?
אז צריכים חברים...

אזי מה החשיבות של סרט אחד - והיה אפילו סרט טוב - כאשר תרבות שלמה נוהגת להכחיד את האמת? דרך אגב, עד היום לא מצאו מי זייף את יומני המבצעים של אוגדת הפלדה, שהוגשו לוועדת אגרנט. נדמה לי, שגם לא השתדלו לחפש יותר מדי...

אני מבין קצת - לא הרבה - במחקר היסטורי. לדעתי, יש בעיה בהצגת קרב, שנחקר אחרי שלושים שנה. ובוודאי בתחקור קרב אחרי 31/56 שנה... הבעיה אינה המדיום (סרט דוקומנטרי), שיש לו מגבלות משלו, אלא האפשרות לגעת באמת.

צה"ל עדיין מפחד מחקר מלחמת הקוממיות, ולא חקר את מלחמותיו מאותה סיבה. כיוון שהמחקר ההיסטורי אינו מופרט (ובעיקר, כאשר למשרד הביטחון שליטה על הארכיונים, והוא אינו מתיר גישה חופשית אליהם - למרות החוק), אין לנו כל אפשרות לצפות לשינוי - בתקווה, שלא יהיו עוד מלחמות; וזו, כידוע, תקוות השוטים וההוזים, כיוון שאין לה שותפים בצד השני של הגבעה.

הסרט של ניר טויב הסיר רעלה אחת מני רבות. מחד גיסא הוא גילה, שהפיקוד (של פיקוד הדרום ושל אוגדת הפלדה) שלח את גדוד 890 אל האש מבלי לצייד את חטיבת הצנחנים ואת המג"ד במידע כל שהוא על יעדם. גם בחטיבת הצנחנים לא יצאו מעורם, כדי להשיג מידע. אחר כך עוד נספר לבנינו ולבני-בנינו את האגדה, שאנחנו דואגים לחיי אדם... מאידך גיסא, טויב גילה היבט אחר של הקרב: מסיבות שונות לא התבצע תחקיר של הקרב (וגם לא תוחקר הקרב של מילואי הצנחנים בחווה הסינית יום לפני כן). אי-התחקירים לא הציקו לאף אחד - כי זו הנורמה בצה"ל. כך נקברה היכולת לבדוק באמת מה אירע שם בלב המאפליה בחווה הסינית, וכיצד אבדו כל כך הרבה לוחמים.

הסרט של ניר טויב שירת את הציבור כיוון שעורר ויכוח, אך לא את כל הדיונים סביב הקרב על החווה הסינית. כעת אנחנו יודעים, כי איננו יודעים מה אירע שם בשני הימים הנוראים של הצנחנים. יבוא יום - ואם לא הושמדו המסמכים, ופוברקו מסמכים חדשים, שייתנו תמונה שקרית של הקרב - יוכלו היסטוריונים לבדוק מה אירע שם לגדוד צנחני המילואים של נתן שונרי? מדוע לא נמסר המידע לגדוד הסדיר של יצחק מרדכי? כיצד תפקדה החטיבה? מה עשתה האוגדה? ומה עולל הפיקוד?

כיום - גם בגלל שחלק מהשחקנים לא פינה את הזירה, ומפריע לחקר האמת - אנחנו יכולים להסתפק בכך, שאיננו יודעים. נבירה בחומר תעלה גל של התנגדויות, אך צריך להתגבר עליהן. המידע שייך לעם ישראל, ולא לברזלנים מסוימים...

יש עוד הרבה דיונים, שצריכים להיערך סביב הקרב הזה. חלקם - דרך אגב - מתנהלים בערוצים אחרים בעזרת האינטרנט. המורסה, שצמחה בלבבות הלוחמים, לא טופלה כדבעי, והפכה לגנגרנה נוראית, המאיימת על כולם. זה דינה של האמת - אי אפשר להסתירה לעד.

הקרנת הסרט לא תביא לעשיית הבלתי-אפשרי: היא לא תגרום לתחקיר בזמן אמת של לקחי הקרב ב"חווה הסינית". זה היה צריך להיערך מיד לאחר הקרב, וללא משוא-פנים - כמו בחיל האוויר, שיש בו תרבות פיקודית אחרת, שהביאה אותו להתאושש במהירות ממכת מלחמת יום הכיפורים, ולנצלה להצלחה.

ההקרנה תעצור את קידום האשמים בהשלכת הצנחנים מגדוד 890 אל התופת ללא כל הכנה מתאימה. חלקם קודמו - כמו שאר המחדלטורים של מלחמת יום הכיפורים - עד הרבה מעבר לנקודה הפיטרית שלהם.
מהסרט של טויב ניתן להפיק רק לקח אחד רלוונטי: זכרם של הנופלים מחייב אותנו ללמוד את ההיסטוריה הצבאית, כדי שצה"ל יהיה צבא טוב יותר, יעיל יותר, וכדי למנוע קרבנות-שווא בקרבות הבאים.

_______________________

כותב המאמר שימש בתפקיד עורך כתב-העת "מערכות" בצה"ל.