דרשת השבת - פרשת אמור

אֱמֹר וְאָמַרְתָּ

אֵין דַּי בַּאֲמִירָה חֲשׁוּבָה
צָרִיךְ שֶׁתֵּאָמֵר לְאֹזֶן קְשׁוּבָה
הָאֲמִירָה אֶל אֹזֶן אֲטוּמָה
כְּמוֹ הֲלִיכָה בְּדֶרֶךְ חֲסוּמָה

לְפִיכַךְ בְּשִׁנּוּן אֱמֹר וְאָמַרְתָּ
זֶה מֶסֶר שֶלֹּא לַשַּׁוְא שִׁנַּנְתָּ
כִּי הוּא נָפַל עַל אֹזֶן קְשׁוּבָה
שֶׁהֶאֱזִינָה לְאֲמִירָה חֲשׁוּבָה

אַז בַּל יוּשַׂם עַל הַלֶּב סְגוּר
ובַּל יִנָּתֵן לְרֹעַ הַלֶב דְּרוֹר
לְפִיכַךְ שְׁמוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרַע
אֶת ּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה

יֵשׁ לְהַתִּיר וְיֵשׁ גַם לְאֱסוֹר
וְאַחֲרֵי מוֹת, קְדֹשִׁים אֱמֹר

להזהר במעשינו ובמוצא פינו

פרשת אֱמֹר באה להשלים את שתי הפרשות שקדמו לה אחרי מות וקְדֹשִׁים שבהם חזר הכתוב על האסור ועל המותר שלא כמו בְּחֻקֵּי, לפיהם הכלל הוא שכל מה שאיננו אסור על-פי החוק מותר הוא. בתורה לומדים אנו כי המצוות - קרי החוקים של התורה, הן מחולקות לשנים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. בתורה אין חלל ריק לגבי כללי ההתנהגות של האדם כלפי בוראו והתנהגותו כלפי חברו. וכל מעשה או אי מעשה מדוד ושקול והאדם נותן דין וחשבון אם עשה מצוות עשה די ואם מנע עצמו ממעשים אסורים.

לפיכך מצווים אנו להזהר במעשינו ולהזהר גם במוצא פינו. האדם בא לעולם ערום ויוצא מן העולם ערום, כל אשר צבר במשך שנות חייו משאיר אחריו, לא רק כשמדובר בנכסים ברכוש וממון אלא גם במעשים טובים או במעשים רעים . מכאן אנחנו משתמשים בצרוף של שמות שלוש הפרשות אחרי מות, קְדֹשִׁים אֱמֹר, כאשר הפסיק הוא אחרי מות,. וזה אומר: אם אינך רוצה לבזות את הנפטר כשהוא מונח לפניך ולפני ציבור מלוויו אל תדבר בגנותו תוך כדי סיפור על מעלליו הרעים, ואם אינך לאמר דבר שקר בשבחך אותו, מוטב לא לאמר דבר.

בקשר לזה מסופר שבאחת העירות היה אדם בריון, גנב, פושע ורשע שמת. בדרכו האחרונה, לא נמצא איש שהיה מוכן להספיד אותו. הכל התקשו לקיים את מצות אחרי מות, קדושים אמור, כי לא נמצא מעשה טוב אחד שעשה בחייו. בסופו של דבר נמצא אדם אחד שהיה מוכן להספיד את הרשע ברוח מצות אחרי מות התיצב מול הנפטר בפני קהל המלווים ואמר: האיש המונח לפנינו היה "קדוש" כאשר אנו משווים אותו עם בנו שהשאיר אחריו.

אֱמֹר וְאָמַרְתָּ

אֱמֹר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם (כא/א) כֶּפֶל לשון יש כאן . כפילות זו מעלה תהיות. אבל לא איש כרש"י יתמה מבלי למצוא הסבר המניח את הדעת לכך. המדרש קובע כי בכל מקום שיש אמירה כפולה, אומר הדבר דָּרְשֶׁנִי. לפי הפרשנות הכונה באמריה אֱמֹר וְאָמַרְתָּ היא שלא רק אתה תשמע ותעשה אלא עליך לאמר לזולתך למען ידעו הדורות הבאים וכך יעשו. בעיקר כשמדובר בדינים שלא רק השומע אותם עליו לקימם אלא אלה צריכים לעבור דור דור, אומרים אותם למי שאליו מכונים ומקשיב ברב קשב, כדי שיקיים את הדברים שנאמרים לו, אך הוא מצווה מצדו לאמר אותם דברים גם לאחרים, "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" , כדי שהדברים ישארו חקוקים כחוק לדורות שצריך לקימו.

זה אשר אנחנו עושים כשאנחנו מספרים לזולתנו מחכמת החיים שצברנו, במדע בדעת ובתבונה ובדרך ארץ, אנו מחויבים להנחילם לצאצאינו. כשם שגם קודמינו אמרו אותם לנו. למרות שהדברים נאמרים לכהנים בני אהרן ולאלה שיבואו אחריהם, בכל הנוגע לקדושה ולטהרה ודבים אלה טהרת הגוף והנפש טובים גם למי שאיננו כהן . ואכן הטהרה בתורה היא ענין מרכזי ואמור להיות חל על כל אדם, לא רק על הכהנים. מאחר שהכהנים משרתים במקדש נדרש משה לאמר להם את אשר אמר על הטהרה המוחלטת שעליהם להיות שרויים בה.

על יסוד קביעה זו נוצרה מחלוקת בציבור מדוע דרושות המצוות המפורטות כשאין מקדש והכהנים אינם משרתים עוד במקדש ואין מקריבים קרבנות עוד. מדוע על הכהנים דהיום לנהוג כפי שנהגו בני אהרן. התשובה היא כי מדובר במצות מלך. ויש חולקים על תשובה זו. אבל לאלה צריך לאמר כשאין מצות מלך אינך יכול להפירה, על כן אנו חוזרים בתפילה על: חזרת הכהנים לעבודם והלויים לדוכנם וישראל למעמדם, בתקוה שזה יתרחש ביום מן הימים. ובינתיים מבקשי שתתקבל צלותנא ובעותנא בתפילה ואומר ולא בקרבנות.

ללמוד דבר מתוך דבר

דרכה של תורה ללמד דבר מתוך דבר, כאשר מחצית פרשת אמור עוסקת במועדי ישראל שם נאמר: מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי.(כג/ב) ומיד בפסוק הבא אחרי דברים אלה נאמר : ששת ימים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קֹדשׁ, כל מלאכה לא תעֲשׂוּ שבת היא לה' בכל מושבֹתֵיכֶם. (כג/א-ג) ענין השבת איננו נדון כאן ואז אומרים את אמרת רש"י: מה ענין שמיטה אצל הר סיני. והתשובה היא להזהיר אותנו שלא נקל ראש בקיום מצות מועדי ישראל שגם בהם נאמר לא תעשה כל מלאכה כמו בשבת. ללמדך שמי שמחלל מועד בעבודה ומלאכה כאילו חלל שבת ומכאן כל המקיים מועדים כהויתם כאילו קיים את השבתות.

כמו בכל שנה אנחנו קרובליום ה' באייר שבו חודשה עצמאות ישראל ויום זה נקבע כיום העצמאות שכל ישראל חוגגים אותו ועל כן כל מלאכה לא תעשו בו. מצאנו גם רמז לכך שיום חג הוא כיום שבת במצוה האומרת ממחורת השבת תתחילו לספור את העומר, וכאן אין מקום לספק שמדובר בלמחורת יום ראשון של חג המצות חג הפסח שנקרא כאן "שבת". ספירת העמר מסתיימת ביום החמישים במלאת שבע שבתות מיום ראשון של פסח.

יהרג ואל יעבור

יהרג ואל יעבור, מושג חשוב שעוות על-ידי האיסלאם כאשר הופכים את רוצחי נפשם כדי לרצוח חפים מפשע אתם למקדשי השם לפי גרסתם המתאבד נקרא שהיד (שפרושו מת על קדושת השם). אפשר לאמר לאותם אנשים כי טחו עיניהם מראות איך המטיפים המובילים את הבחורים להתאבדות כדי להמית אחרים, מסתתרים ונזהרים מפני המות ואינם חוששים מלעודד את האחרים למות. מדוע שלא יהיו הם שהידים בעצמם.? ברור כי המושג "יהרג ואל יעבור" יש בה "קדוש השם" וזה ענין נכבד שחכמינו עסקו בו ולא עודדו אותו, לא מפני שאין לקדש חלילה את שם השם, אלא שיש לקיים השמרו לנפשותיכם. המות מפסיק את מעשי האדם בעולם הזה שנועד לקיים את עולמו של הקב"ה.

על כן הם מְגֻנִּים על המתת נפשם, שנעשה בה שימוש אל גזרות: איסור מִילָה או בִּטּוּל תורה, או סגידה לאלילים. יהר ואל יעבור שנעשית נעשית, ללא צפייה שיקרה נס שיציל אותם ממות. רש"י מסיק מדברי מישאל ועזריה שאמרו אל נבוכדנצר: ידיע להווי לך (להווי ידוע לך) אם יש ברצונו אלהנו אשר אנחנו עובדים יכל להצילנו מכבשן האש הבוערת ומן ידך המלך יציל, ואם לא יהי ידוע לך המלך, כי את אלהיך איננו עובדים ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחוה. זאת הייתה מוכנות בלתי מותנית לההרג על קידוש השם כי לא ציפו לנס שיצילם. מכל מקום אין כאן צפיה לתמורה כפי שמבטיחים לשהידים שבעים עלמות יפות בגן עדן.

ואילו אצלנו גובר הכלל ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, (כד/'ז) ולא רק אדם אלא כל חי שנאמר: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש (כד/יח). והכלל בנפול אויבך אל תשמח קבלה חריג השבוע, כי היה מדובר ברב המרצחים שידם הארוכה של דינים שלא בידיעתם דנו רשע למות.

בָּרוּךְ מְאַבֵּד הַרְשָׁעִים

כֵּן יֹאבְדוּ כֹּל אוֹיְבֵיךָ ה' מְחֵה זִכְרָם לָעָד אֵל שַׁדַּי
וְשֶׁכֹּל רָשָׁע בְּעַלְמָה הָדֵין יְצוּרַף כְּחוּלִיָּה עִם בֶּן לָדֶן
וְשֶׁיִּתְפָרְדוּ כֹּל פוֹעֲלֵי זָדוֹן לְהִשָּׁמְדַם עֲדֵי עַד בְּאוֹן
וְשֶׁיִהְיוּ דְּבָרֶינוּ נִשְׁמָעִים בָּרוּךְ ה' מְאַבֵּד הַרְשָׁעִים

לֹא רָאוּי כִּי נַקְדִּישׁ יוֹתֶר אֹמֶר לְשִׂנְאַת בְּנֵי יִשְׁמַעֶאל
כִּי בְּכַךְ תַאֲוָתָם נְסַפֵּק תַּחַת אֲשֶׁר שְׁמָם יִמָּחֵק
הֶם תּוֹלִים אֲסוֹנָם בָּנוּ לְאָן הֶם הִגִּיעוּ וּלְאָן הִגַּעְנוּ
אֵינָם שְׁלֶמִים עִם קִיּוּמֶנוּ וְיוֹסִיפוּ לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁנוּ

וּבְרַחֲמֶנוּ עַל רְשָׁעִים שָׁגִינוּ
כִּי הֵם מֵהֲרוֹ לִשְׁפּוֹךְ דָמֶנוּ