משהו מדאיג קרה במג'דל-שמס, למרות ש
אהוד ברק, הנושא באחריות, "סרב להתרגש", כפי שהתבטא.
מי שמבקר אירוע מעין זה מן המרחק הבטוח של מקום וזמן צריך תמיד לזכור את הפתגם "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואכן יש משהו בהסבר של ברק שקשה למנוע מאלפי אנשים לפרוץ גדר המשתרעת על קילומטרים רבים. עובדה, ניסו להתפרץ בגבול הלבנון בין אביבים למרון-א-ראס וכן בדרום מול מחסום ארז, ואותו הצבא - תחת אותו הפיקוד הצבאי והאזרחי - היה ערוך ומוכן והדף את ההסתערות. וגם זה נכון, שהיה חשוב לנו - שוב במלים של שר הביטחון - "שעשרות גופות לא תהיינה פרושות בשטח". גם מפני שאנחנו איננו שופכי דמים לתיאבון וגם משום שזו הייתה מטרת שולחי "חיילי הנכבה": להציגנו בעולם בצלמם וכדמותם, כרוצחי המונים.
ובכל זאת מתעוררות מספר שאלות קשות:
ראשית, מדוע עמד הצבא מנגד כאשר פרצו והרסו את הגדר? נכון, אותה שעה לא היו שם לצה"ל כוחות רבים, אך אם הייתה עילה מוצדקת לפתוח באש באיזה שהוא מקום, היה זה כאן, היכן שפרצו את גבול הריבונות הישראלית.
מישהו צריך לתת את הדין על המחדל הזה, ושמא לא היה זה מחדל? הלא צה"ל הוא אחד, ובהחלט ייתכן ששלטה כאן המנטאליות של בילעין או נעלין, הפילוסופיה של "האיפוק" ו"ההכלה". ואם אכן כך הוא, יוצא שהחולשה ופיק הברכיים שסיגלנו לעצמנו ליד הגדרות של 67' כבר החלו לחלחל אל קווי המדינה הריבונית.
כי מה הן פריצות הגדר בבלעין? לכאורה, לחימה פלשתינית למען גבולות 48' ונגד כיבושי 67'. ומה הייתה הפריצה במג'דל-שמס? לחימה פלשתינית ביום הנכבה, היינו נגד גבולות 48'! אותו הדגל, אותן הסיסמאות (כמו למשל "מיליון שאהידים צועדים לאל-קודס"), אותן השיטות ואותה המטרה, כפי שהגדיר אותה ראש הממשלה: לחסל את מדינת ישראל, כלומר - את מדינת הקו הירוק.
אם זו המציאות, מי יסביר לשמאל הישראלי, זה ההולך למהומות השבועיות בבילעין ובשייך ג'ראח, שאם תתגשם משאת נפשו, הוא יהיה הראשון להיבלע בלועו של המולך הפלשתיני? ובעצם, מעליש? למה שלא ייפלו גם שאהידים יהודים למען המטרה הנעלה של פלשתין מן הנהר ועד לים?
שני דברים מתבקשים כלקח מחדירת חיילי הנכבה לשטח ישראל: אפס סובלנות גם למשחקי בילעין, נעלין, נווה צוף, שייך ג'ראח והאנרכיסטים בחברון ובדרום הר חברון. מעתה, חייבים לנהוג בהם כפי שנהגו בארז ובמרון-א-ראס, כי ההבדל בין גדרות 67' לגדרות 48' הוא רק בראשיהם של כמה יהודים. אצל הערבים זו אותה הגדר!
ואסור, שמקרה מג'דל שמס יישנה. יש להבהיר לחיילים שגם אם הם נוכחים במקום רק בכוח סמלי, פריצת גדר-גבול יש למנוע בירי - על-פי הנוהל החוקי, אבל ירי.
ומכאן למה שהתרחש בתוך מג'דל-שמס, מסביב לפורצי הגבול שהצליחו להיכנס לכפר והתגודדו בכיכר המרכזית תחת הפסל של אל-אטרש, שעל חרבו תלו דגלי פלשתין.
צה"ל, באחריות שר הביטחון, איפשר לכ-100 מסתננים-מתפרצים להתמקם ולהישאר במקום משעות הבוקר ועד לפנות ערב, שעות רבות של הנפת סיסמאות, השמעת קריאות ומתן ראיונות לתקשורת - הכל עם מסר אחד: הסוף למדינה היהודית! אנחנו חוזרים לכפרים ולערים שלנו בתוך ישראל והיהודים ישובו למקומות שמהם באו. וכשם שהיום הצלחנו לחצות שדה מוקשים, להתגבר על הצבא שלהם ולהגיע הנה, כך נמשיך שוב ושוב ועימנו - אלפים ורבבות!
ובקיצור: עוד נטוש בקרב היהודים הוויכוח על מלחמת ששת הימים וגבולותיה, ומלחמת העצמאות חוזרת, חיה ובועטת!
מישהו חייב לעם דין וחשבון, מדוע נתנו לחיילי הנכבה כמעט יום שלם לבצע את משימתם ולשדר לעולם את הדרישה למחוק את מדינת ישראל? למה לא עצרו אותם, למה לפחות לא סילקו אותם מתוך "חלון הראווה" הזה? כתבי "
קול ישראל" דיווחו בזמן אמת, שתושבים ממג'דל-שמס שאלו במשך כל היום : איפה הצבא? איפה המשטרה?
ועוד תמיהה גדולה:
המחדל של צה"ל משך אליו אלפי דרוזים מהגולן שעמדו מסביב, הסתכלו, השתאו וגם - הפנימו. דרך הצנזורה הבלתי רשמית בתקשורת דלפה הידיעה, שבמג'דל-שמס יידו דרוזים מקומיים אבנים בחיילי צה"ל - במקביל למיצג הפלשתיני שערכו חיילי הנכבה בכיכר אל-אטרש. מישהו מן הכתבים דיווח שצה"ל חשש לפנות בכוח את המתגודדים, פן ושמא "יידלק" כל הכפר ויחברו יחד הדרוזים הסורים עם הפלשתינים הסורים נגד כוחות הביטחון הישראלים.
וגרוע מכך: בסופו של דבר התפנו חיילי הנכבה מכיכר אל אטרש לא בידי צה"ל, כי אם על-פי סיכום עם כוהני הדת הדרוזים, והם שהעניקו להם מעבר חפשי בחזרה לסוריה!
יוצא, שהמערכת קנתה לה שקט לאותו היום, אבל באיזה מחיר? איזה מסר שידרה מדינת ישראל לדרוזים ולפלשתינים גם יחד בכך, שאפשרה לעבריינים שפרצו את גבולה ולחזור ולצאת ללא עונש, ואפילו בחסות אזרחי סוריה הדרוזים בגולן? האם לא נשלם בעתיד כפל כפליים - גם מול הפלשתינים וגם מול הסורים על עוד גילוי של חולשה ?
ועוד מחדל. שר הביטחון טען שהמודיעין אינו יכול לדעת מראש, היכן ינסה ההמון לפרוץ. ייתכן. אולם כמה מן המתפרעים הובאו במיוחד מאירופה, ביניהם אזרחים גרמנים, וזה מזכיר את המשט ואת ארגון הטרור הטורקי שארגן הכל זמן רב מראש. והנה, גם כאן הייתה אופרציה רבתי בהיקף של אלפי בני אדם, שהוכנה זמן רב מראש. שינוע חיילי-הנכבה היה בעשרות רבות של אוטובוסים וכינוסם על "גבעת הצעקות" נמשך זמן רב, והכל לעיני תצפיתני צה'ל. הגיוסים היו בין היתר באמצעות הפייסבוק. ולא עוד, אלא שהיה כמובן תיאום מראש עם, או אפילו ארגון מראש של הצבא הסורי. שאם לא כן, איך עברו האוטובוסים את מחסומי הצבא? כל זה מעצים מאוד את גודל המחדל, שממנו כאמור אהוד ברק "סרב להתרגש".
כל יום-הנכבה, על כל אירועיו - ביפו, בירושלים, בקלנדיה ועל הגבולות - הוא פוקח-עיניים.
ידיעות אחרונות פרסם תמונה של שלושה רעולי פנים שמסמנים "ווי" על הרקע של מכונית בוערת. הכיתוב תחת התצלום: "מפגינים אחדות. אנשי פת"ח וחמאס בשכונת א-טור, בסוף השבוע".
תשאלו, מה כאן מיוחד? ובכן, א-טור שבירושלים שוחררה ע"י ישראל במלחמת ששת הימים, והערבים וכל העולם רואים בה חלק ממה שהם דורשים שייכלל במדינה הפלשתינית בגבולות 67'. אבל אם זה נכון, מה להם ולנכבה? הלא באזכרת הנכבה מזדהים עם האסון של ערביי 48', ולערביי א-טור לא קרה כלום ב-48'!
שמאלן יהודי מן השורה מבחין בין ערביי 48', שלהם הוא קורא "ערביי ישראל", לבין ערביי 67' שהם - "פלשתינים". לו היה לחלוקה הזאת שחר, לא היו ערביי קלנדיה וא-טור היו מפגינים ביום הנכבה, כי אם רק הפלשתינים בעלי האזרחות הישראלית! אבל לא כך היה. ברמאללה ובחברון ביכו אלפים את הנכבה של 48' וביפו קיימו ערב יום הנכבה הפגנה גדולה שהניפו בה את דגל פלשתין - דגל 67'!
האין העובדות האלה זועקות ממש, שאין שחר לתפיסה השמאלנית, שאם תיתן לאנשי רמאללה מדינה ותחלק את ירושלים , הם יוותרו על הנכבה ולא ידרשו עוד למחוק את תוצאות מלחמת 48', כלומר - את מדינת ישראל גופה? ומקל וחומר, הניתן להעלות על הדעת, שבהינתן מדינה לערביי ירושלים ויש'ע, ההמונים שבאו מסוריה, מן הלבנון ומירדן לצור על הגדרות יוותרו לפתע על מה שהם מכנים "זכות השיבה" ?!
מה עושים כשמתברר שהחשבון שגוי? מוחקים ומשליכים את הנייר לפח. ומה עושים כשמתברר שהערבים לא קונים, ואף פעם לא קנו, את העסקה שהשמאל מציע להם: 67' תמורת 48'? מטיחים שוב ושוב את הראש בקיר, עד שיישבר?
