הן לא ארבע. הן לא רק ארבע. הן הרבה יותר. הן לא ארבעים. הן גם לא ארבע מאות. הן יותר - הרבה יותר - מארבעת אלפים. מי יאמוד את מספרן?
"ארבע אמהות" אינן שותקות. הן זועקות. זעקתן פולחת לבבות וקורעת אותם.
הן לא חסות רק על חיי בניהן. הן מנסות בכוחן הדל ובזעקתן המהוסה לזעוק את איוולתה של המלחמה הזו, את היעדר התועלת ואת חוסר התכלית שלה.
הן עושות זאת כדי שייחסכו חיים, קדושים ויקרים, של חיילים שעלולים, חלילה, לאבד אותם במקום שאין מה למצוא בו.
"ארבע אמהות" בוכות, מוחות, בצמתים וברחובות, סופגות קללות, עלבונות, השפלות, נתפסות כמלבות האש שהן עומלות על כיבויה.
"ארבע אמהות" אומרות בפה מלא את מה שצריך להישמע ביותר מאשר חצי אוזן: אין לנו מה לחפש בעזה ואין לנו מה למצוא בה. החיפוש גובה חיים (כולנו מצטמררים עדיין בזוכרנו את שני החיילים שנהרגו כשחיפו על החיילים שחיפשו זה מקרוב, כורעים על ארבע, את שרידי גופות חבריהם הלוחמים, ברצועת החול הצרה והארורה בתוך "תא השטח" משיקה לציר פילדלפי) חיי בנינו, חיי בניהן של מאות אבות ואימהות.
"ארבע אמהות" זועקות אמת מרה ונוקבת, אחת ויחידה ואין בלתה: המשך הכיבוש יהיה גם המשכו של ההרג, הרג חפים מפשע משני הצדדים.
"ארבע אמהות" מבכות את אבדן בניהן-יקיריהן ומתוך ייאוש ואין-אונים אוזרות את שארית הכוחות וקמות לזעוק ולהזעיק: די לכיבוש! לבי איתן והד ההסכמה והחיזוק שלי בקול הקורא "די" מגרונותיהן.
"ארבע אמהות" מציבות מראה מול פנינו. אנחנו מביטים ורואים את האמת, אבל מתכחשים לה, מסרבים להודות בה, מנסים להתחמק ממנה, להערים עליה.
ל"ארבע אמהות" יש בטן רכה וחלשה: הן נשים. בשיח הציבורי הגס, האלים, השובניסטי, קל להוריד אותן בכוח מן הקו. קל להסיט את הוויכוח על מהות הטענה שהן טוענות למינן. מה הן מבינות בכלל הנשים...
"ארבע אמהות" לא יחרישו. הן לא יתנו לקול מחאתן להיאלם. הן יוסיפו ויירבו, יגבירו ויעצימו את קולן. חשוב לשמוע אותו. חשוב להקשיב לו. אסור להתעלם ממנו. אסור להסותו ולהשתיקו.
אוי ואבוי לנו אם "ארבע אמהות" לא יזכירו לנו את מה שחלילה לנו לשכוח אותו: אם לא נצא מהרצועה - היא תחנוק אותנו.
