אסטרטגיה לאומית של טמטום עצמי לדעת

כשנפלו בפח של אסון יום-כיפור, האמינו גולדה מאיר ויועציה לשקריו של אויב שהסתיר את כוונותיו האמיתיות. על כך הם זכו לביקורת קשה ובסוף גם איבדו את השלטון. קל לתאר מה היה קורה, לו סאדאת היה מצהיר מראש כי הוא שולח את צבאו לצלוח את תעלת סואץ, ומנהיגי ישראל היו מגיבים בסיפור דמיוני שמדובר כאן רק בתוכנית של טיול ידידותי להפגנת יחסי שכנות טובה. אף אחד לא היה סולח לממציאי הזיה כזו. אבל 20 שנה לאחר מכן, בתהליך שלא נחקר דיו, הפכו הזיות מסוג זה לנורמה: האויב יכול לפרסם כל הצהרה תוקפנית, אך ברית בין פוליטיקאים ובין תקשורת חנפנית מיד תחפה עליה - בהזיות ובשקרים שמטרתם למנוע התגוננות מהאיום.

כך קיבלנו ב-1993 את הסכמי אוסלו, כשהאויב מנצלם בגלוי לשיפור יכולות מלחמת הטרור שלו; כך חזר הגַיִס החמישי שלנו, בכל הזדמנות, לשווק את ההזיה כי מסירת הגולן לסוריה תזכה אותנו בשלום גם עם יתר מדינות ערב, וכך כיום - עם שיווק ההזיה כי שלום עם "הפלשתינים" יפרוץ מיד אחרי שנערוך ביהודה ושומרון את הפוגרום שערכו כסיליו של שרון נגד היהודים ברצועת עזה. תעשיית השקרים לטמטום עצמי לדעת לוותה בתעשיה לא פחות הזויה - של חלונות: כל פעם התבשרנו שהנה נוצר "חלון הזדמנויות", שאם לא ננצל אותו הוא ייטרק עלינו בפיצוץ נוראי. ו"חלונות" אלו חוזרים ומתחדשים כמו 72 בתולות השאהידים בגן העדן.

תורת ציפי לבני מארץ הקודש

ומי עומד בראש תעשיות פורחות אלו? מועדון של "בכירי מערכות הביטחון לשעבר" ותועמלניהם בתקשורת, שאיש אינו שואל אותם מה היה חלקם בתהליך ההידרדרות של ישראל למצבה האסטרטגי הנוכחי. המחשה קולעת להתנהגותם הייתה הופעתו של חיים רמון בטלוויזיה אחרי נאומו של נתניהו בוושינגטון שאמר בפתוס אופייני ובלי להניד עפעף, כי "אחרי 'עופרת יצוקה' כל העולם תמך באולמרט". וזה - אחרי שמלחמה כושלת זו הסתיימה בניתוק הקשרים שהתחילו להתרקם עם כמה מדינות באזור, נתנה לראש ממשלת טורקיה עילה להתייצב בגלוי נגד ישראל (עד כדי העלבה פומבית של הנשיא שמעון פרס בכנס בינלאומי), והולידה את דוח גולדסטון, שסביבו חוגגים עד היום כל שונאי ישראל בעולם. כמה ימים לפני כן עוד שמענו שיעור בתכנון אסטרטגי ממנהיגת מפלגתו: "החלטות ישראל לא צריכות להשתנות עם כל דבר שקורה מסביב!" ובמילים פשוטות: אל תבלבלו אותי עם עובדות כשיש לי דעה קבועה מראש! אכן, יש להוציא מקברו את קרל פון-קלאוזביץ ואת מניחי היסוד של תורת האסטרטגיה - שיתחילו לכתוב את ספריהם מחדש, לפי תורת ציפי לבני מארץ הקודש.

ב-25.11.09 עשה נתניהו טעות נוראה, כשהכריז על הקפאת הבנייה ביו"ש ל-10 חודשים, בכניעה לתנאי מוקדם שהכתיבו לו להסכמת אבו-מאזן לפתוח בשיחות על "פתרון הבעיה הפלשתינית". השיחות, כידוע, לא התחילו, אך תרגיל זה העביר את הכדור למגרש הישראלי, ביצירת דעה עולמית כי בנייה בהתנחלויות היא הגורם לשיתוק "שיחות השלום" באזור - דבר מפניו הוזהר גם על-ידי כותב שורות אלו (גם באמצעות התקשורת). התגובה הנכונה לאותה תביעה הייתה להודיע שאם מחמוד עבאס מקבל את הנוסחה האמריקנית של "מדינה יהודית ומדינה פלשתינית החיות זו בצד זו בשלום וביטחון" - תיכנס עמו ישראל למו"מ על התנאים למימוש חזון זה. מבניית פרדיגמה של התנהלות צפויה מצד האויב, סברתי כי נוסחה שבה מופיע המושג "מדינה יהודית" תידחה על הסף על-ידי הערבים. בהודעה כזו היה ראש הממשלה מחזיר את הכדור למגרש הערבי, בלי לפגוע בתושבים היהודים של יו"ש ותוך המחשה לכל העולם מיהם סרבני השלום. עברה שנה וחצי עד שנתניהו התעשת, ואימץ את הנוסחה המוצעת בנאום שנשא לפני הקונגרס האמריקני, שזיכה אותו בהבנה מלאה. אני משוכנע כי העיוות המחשבתי של נובמבר 2009 נגרם לו רק משטיפת המוח מתוצרת "מחנה השלום" של המטמטמים את עצמנו לדעת.

יש לצפות מנתניהו כי יגלה אותו כושר שכנוע גם בנושא של "פתרון בעיית הפליטים", כשאותו "מחנה שלום" מוכר לנו את הבלוף הערבי שעלינו לשאת באחריות לבעיה זו. הגיע הזמן לומר את האמת: המדינות שתקפו את ישראל מייד עם הקמתה הן האחראיות להיווצרות הבעיה (שרובה, בכלל, מלאכותית), ולכן עליהן לקלוט את מי שהכירו בהם כפליטים, כפי שישראל קלטה את היהודים שגורשו בחוסר כל מארצות ערב, שבהן הם ישבו יותר זמן מאותם ערבים שברחו מישראל. על בעיה זו ולא "גבולות 1967" להיות הסעיף הראשון בשיחות על סיום הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל.