איך השלכנו את הקלף המנצח <br>

"הצעה של תוכנית אלון כגבולות סופיים היא חלום רחוק שהייתי חוטף בשתי ידי", אמר לפני כשנה חבר הכנסת מיכאל איתן בפגישה עם חברי סניף הליכוד המקומי בקרית ארבע.

משפט כזה מפי ח"כ מצטיין של הליכוד, המפלגה המהווה את הפלטפורמה העיקרית של המחנה הלאומי לשלטון בישראל, משקף יותר מכל את הכשלון החינוכי האדיר של מדינת היהודים ושל המחנה הלאומי שלה בטיפוח הקשר המובן מאליו שבין העם לארץ.

במשך אלפיים שנה, כשהם מפוזרים בכל קצוות תבל, שמרו היהודים על ייחודם הלאומי והדתי מול אוקיאנוס אינסופי של שנאה, תלאות, רדיפות, פוגרומים ושואות. התפללו וחלמו על היום שבו ישובו למולדתם ההסטורית, חגגו חגים עתיקים ששמרו בקנאות עוד מהימים הרחוקים שישבו בארצם, התפללו לגשם בארץ רחוקה שהם, אבותיהם ובניהם לא ראו מימיהם, וזאת בשעה שחלקם גר בארצות גשומות ומושלגות.

את חוסר נכונותם העיקשת לשכוח את בירתם החרבה ביטאו על-ידי השבועה "הפוליטית": "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", זאת בשיאו של טקס הנישואין, ארוע האמור לדחוק הצידה לשעה קלה את כל המועקות והצרות. כל זה בתקווה ערטילאית לחזור יום אחד לארצם ולהקים בה בית לאומי.

באופן על טבעי וללא שום מקבילה היסטורית, צלחה דרכם, והצלחתם זו כנגד כל הסיכויים לשרוד את הגולה וגם להקים מדינה, הפכה את היהודים ל"ווינרים" של כל הזמנים. אין כמו הפגנת ההתרסה הסמלית והספונטנית של כמה יהודים שהתקיימה ביום הכרזת המדינה מול שער הניצחון של טיטוס ברומא, שעליו מפוסלות דמויותיהם של אבות אבותיהם מתחילים את מסע הגלות, כדי להמחיש את גודל הנצחון.

מקור העוצמה העיקרי שבעזרתו שמרו על ליכודם וייחודם היה התנ"ך. בספר זה, המתווה מסגרת חיים ייחודית ומלאה, גלומים חוקי המוסר הראשונים בעולם שהיוו את המסד לכל הדתות בעולם המערבי, הנבואות המדהימות על הגלות מהארץ והשיבה אליה, ואת הקשר שאינו ניתן לניתוק בין היהודים לארצם הקדומה. הנוצרים מאמינים בתנ"ך כבסיס לברית החדשה שלהם, ועקבותיו גם ניכרים היטב בעיקרי הקוראן המוסלמי.

הטענה הבסיסית שהארץ שייכת לנו יכולה להיות מובנת לכל. כל אדם בעולם מבין טיעון פשוט מהסוג האומר: "זה שלי", אלא שהתנ"ך מספק לנו מכפיל אדיר לטענה זו. מכאן, שהדרך להסביר היום בעולם את אחיזתנו בארץ באופן שיקשה לערער עליו, נסללה עבורנו לפני יותר מ-2000 שנה.

באופן שטני, המדינה שעליה חלמו היהודים ואותה הקימו במחיר יקר, הפכה לגורם המחליש של הזיקה חסרת התקדים שהיתה בין העם לארץ. תלמיד ישראלי אינו מקבל בבית הספר ערכי אהבת הארץ, ואפילו לא את ההגדרה של גבולות ארצו. במדינת ישראל צריך אומץ לב ציבורי כדי לומר את המשפט "ארץ ישראל שלנו". צירוף המילים "ארץ ישראל" לכשעצמו, נדחק לכלל סיסמה פוליטית הנישאת בפי מיעוט בעם.

בכל דיון וויכוח, חייבים מתנגדי נסיגה להעלות טיעונים "רציונליים" כדי שלא יהפכו ללעג, ויאבדו את היכולת לשכנע.

בסדק הרחב הזה נכנסים טיעונים אוויליים כדוגמת: "אין משמעות לשטח בעידן הטילים", "כדי לפצות על מסירת הגולן תזדקק ישראל ל-2 טייסות מסוקי קרב נוספות", ועוד תאוריות שהצורך להתייחס אליהן נוצר כשנקודת המוצא היא שהשטח אינו שלנו.

ג'ורג' בוש הוא נוצרי דתי המאמין בתנ"ך. אריאל שרון יכול היה לפרק לרסיסים את "חזון" המדינה הפלשתינית שלו אם היה מצביע על התנ"ך ואומר לו: "אל תתווכח איתי, תתווכח איתו", כביסוס לסירוב לדון על נסיגה כלשהי. אבל כנראה שמעייניו של ראש ממשלתנו נתונים בזמן האחרון יותר לאיי יוון מאשר לארץ ישראל.

כך גם מאבד שרון ציבור עצום של עשרות מיליוני נוצרים בארה"ב, עיקר המחנה הרפובליקני, הקנאים לרעיון הדתי שחזרת היהודים לכל ארצם הינה בעיניהם תנאי יסודי לגאולה. דיאלוג ישראלי איתם עשוי היה להשכיח מהנשיא את "חזון פלשתין" ואף לקדם אצלו חזונות שונים לחלוטין, מהסוג הנוח לישראל.

חוסר נכונות ישראלית להכנס לכל סוג של דיון על שטחי מולדת יכול היה לחלחל בקלות לתודעת העולם. סביר להניח שלא היו מפסיקים לשנוא אותנו, אך את רצוננו המוחלט הזה, אם היה, היו לומדים לכבד.

ברגע שהכרנו בכך שלב הארץ שלנו הינו "שטח כבוש" השייך לפלשתינים, איבדנו את ההצדקה להכרה בקיומנו בכל יתר שטחי המדינה, שכן הוכחת בעלותנו על חברון, שילה, שכם וחברון, קלה בהרבה מאשר זו שעל תל אביב, אשקלון, עכו וקיסריה. כך אובד הסיכוי לשכנע איש בעולם מדוע התקבצנו דווקא על "אדמה פלשתינית", גרמנו לתושבים המקומיים "מיני שואה" ב-1948, והימצאותנו על "אדמתם" גרמה וגורמת לקרבנות ולסבל אנושי בלתי פוסקים, תוך כדי סיכון שלום העולם כולו.

אין לישראל הסבר משכנע מדוע, לכל הרוחות, נעוץ הקוץ היהודי דווקא באחד האיזורים הבעיתיים ביותר בעולם.

החורבן החינוכי וההסברתי של העדרה של טענה לבעלות על הארץ, ואפילו, רחמנא ליצלן, לאהבת הארץ, מערער את עצם הצדקת קיום המדינה בעיני העולם, וגם אצל חלק מהנוער שלנו שאינו מבין לשם מה צריך להילחם. כך נפגעת האמונה בצדקת הדרך שהיא תנאי הכרחי להשגת כושר עמידה לאומי וניצחון במאבקים.

מצב זה הינו בלתי קביל ובלתי נסבל. ישנם בישראל ציבורים לא קטנים שהמושג "ארץ ישראל" עדיין מרעיד אצלם נים כלשהו. על הציבור הלאומי המגובש ונציגיו לחזור למקור המחלוקת ולהתחיל להוביל את הוויכוח על הארץ מהתחלה, מנקודת מוצא שונה לחלוטין.

אסור לחשוש לומר בתקיפות שהארץ היא שלנו ובגלל זה לא נוותר עליה לעולם, ובכל מחיר. כך בדיוק היה עונה כל אנגלי, ספרדי או רוסי על שאלה דומה. עצם השאלה אם לסגת היא מעליבה ובלתי לגיטימית, בדיוק כאילו שאלו כל אחד מאיתנו שאלה כדוגמת: "בכמה תמכור את אימך?", "עבור מה תמסור את בתך?". הקהל הלאומי צריך להבהיר לנציגיו שכל פזילה או סטיה מהקו הזה יעלו להם ביוקר ביום פקודה.

שרון לא היה מעז לשאול את השאלה הרטורית: "האם אנחנו רוצים להשאר בשכם וג'נין?" אילו ידע שיקבל תשובה ברורה: "כן". לבושתנו, אף נציג של מפלגה לאומית כלשהי לא העז לומר זאת, והוא לא חשש שגישה זו תגבה ממנו מחיר פוליטי.

האוזן הישראלית צריכה להתחיל ולהתרגל לטיעון ה"מהפכני" הזה. לאחר שלב בלתי נמנע של לעג וזלזול, עשויה להיווצר דינמיקה של חדירה מחודשת של הזיקה לארץ לתודעת הכלל.

הטענה שלנו על הארץ נותנת את המענה הסביר היחיד במצב שאליו הגיעה המדינה, שאף מפלגה לא משיבה עליו כראוי. קל מאד היה להתמודד עם ההסתה נגד נצרים, חברון וכל ההתנחלויות בעזרת תשובה פשוטה להפליא - "לא נעזוב, לא נוותר, כי זה שלנו".

התשובה לביקורת הבין לאומית נגד הגדר הופכת כבמטה קסם להיות קלה מאד אם היא טוענת שהגדר נמתחת בין כמה איזורים שהם בתוך ארצנו לצרכי ביטחון פנימיים ישראלים, גם נקודת השבירה של הערבים היתה מתקרבת אם ציבורים גדולים בקרבנו היו תומכים בכך.

"עם הזוכר כך את עברו, נכון לו עתיד גדול". כך אמר נפוליון למראה יהודים אבלים היושבים על הרצפה בפריז בתשעה באב, לפני כ-200 שנה.

"אם תרצו - אין זו אגדה", אמר הרצל.

בני פלד שאל: "האם רצינו?"

נדמה כי אנחנו עדיין חייבים תשובה על כך.