צה"ל - צבא הרפיסות לישראל

כעת, לאחר שאנו מודעים ל"קונספציית השלום" הרווחת כיום בצה"ל, לא יקשה עלינו להבין מדוע צה"ל מופתע חדשות לבקרים על-ידי שכנינו. שכנינו, כך מסתבר, פיקחים בהרבה מצה"ל יחד עם כל אגפיו המודיעיניים.

חסן נסראללה איים חדשות לבקרים כי "המונים יצעדו אל הגבולות במסגרת זכות השיבה". מדוע אם כן לא לקחו בצה"ל את דבריו ברצינות? האם היו אלה "דברי הסתה לצרכי פנים" כפי שרגילים "קצינים בכירים" לומר? או שמא אולי, אבל רק אולי, הייתה זו הכוונה האמיתית? ובכלל, נשאלת השאלה מדוע לא היו מוקשים בסמוך לגדר הגבול? להיכן נעלמו המוקשים שהיו באזור? האם אותן עמותות אשר במסגרת פעולתן "דואגות לפינוי שדות-מוקשים" פינו גם את המוקשים שבסמוך לגדר הגבול?

כיצד אם כן יש להיערך לתרחישים עתידיים (ומציאותיים!) בהם יצעדו אלפי אזרחים במסגרת "השיבה הפלשתינית" לעבר גדר הגבול?

• יש למקש מחדש את האזור, וזאת למען "יראו וייראו", כדי שאף תושב - הן ישראלי והן סורי - לא יתקרב למקום. מיקוש זה יש לבצע גם בגבולות עם ירדן, הרשות הפלשתינית ומצרים.

• יש להבהיר לצד השני כי כל המתקרב לעבר הגבול, או חמור מכך - כל המנסה לחדור לגבול ישראל - דמו בראשו! יש ליישם זאת גם בגבול הדרומי. לא תיתכן תופעה בה מסתננים סודנים עוברים את הגבול וחודרים באישון לילה לאילת. לא תיתכן תופעה בה מסתננים סודנים נכנסים לבתי התושבים באמצע הלילה.

• יש לקחת ברצינות את דבריהם של אויבי ישראל, אין לזלזל בהם, ויש לייחס להם כוונות אמיתיות. למרבה הצער, אויבינו לא חושבים על-פי הקונספציות של "בכירי מערכת הביטחון".

• יש לחשוב פעמיים לפני כל "הסדר שלום" עם מדינות רודניות, לא מפתיע כי "בכירי מערכת הביטחון" כה הופתעו עקב המתרחש כעת בסוריה. כל אותם "יוסי ביידצים", "אורי שגים" ו"גבי אשכנזים" אשר גרסו כל העת כי "יש לוותר על הגולן תמורת שלום עם סוריה" צריכים כעת לאכול את הכובע. יש להבין כי כל הסכם עם מדינה רודנית אינו שווה את הנייר עליו הוא נכתב - כפי שאנו עדים כעת ביחס להסכם עם מצרים (ועל כך בהמשך).

• אסור לצה"ל לדבוק באיפוק. איפוק במזרח התיכון משדר חולשה, וכלפי חולשה לא מגלים שום רחמנות! כל עודף המשפטיזציה השמאלנית הרווחת בצה"ל רק מזיקה לצבא, מסרסת את קציניו וחייליו, ומחלישה אותו לטווח הארוך. על הצבא להילחם ולהיות צבא הגנה לישראל, ולא "צבא הסבר פניך לתייר ולאויב" - כפי שחלק מהאליטה המשפטית היו רוצים ודאי לראות.

בקבר יוסף אנו עדים למופע רפיסות מבזה בכל קנה-מידה - שטח שעל-פי הסכמי אוסלו אמור היה להיות בשליטת ישראל נופל כ"פרי בשל" לידי המרצחים של הרשות הפלשתינית. אנו רואים כי גם לאחר ה"אירוע הנקודתי" של רצח בן יוסף לבנת, ממשיכים בצה"ל להתבזות - מבטלים ביקור של ח"כים במקום לאור יום, עקב "החשש לזעם פלשתיני באזור". אילולא היה המצב כה עגום, היינו פשוט "מתגלגלים" מצחוק. צה"ל הגדול והחזק חושש מ"זעמן" של כנופיות הטרור של אבו מאזן... אתר מורשת היסטורי של היהודים סגור לכניסת יהודים. זאת, עקב סירובם של ה"פריצים" מהרשות לאפשר כניסת יהודים למקום.

צה"ל, למרבה הביזיון, בוחר להשלים עם כך. צה"ל בוחר להמשיך בשיתוף-פעולה עם כנופיות המשטרה הפלשתינית, למרות הרצח של בן יוסף לבנת ("אירוע נקודתי" אמרנו כבר?). צה"ל, במקום לעודד תפילה של יהודים באתר המורשת של קבר יוסף, מעדיף לרדוף את "היהודים המסתננים והפרובוקטורים שמעזים לסכן את עצמם ואת חיילי צה"ל במקום". תביעות וטענות כלפי הפלשתינים (המאיימים ברצח יהודים ועומדים במילתם) - אין! הרי כידוע זהו חוק טבע - הפלשתינים ושוטרי המשטרה הפלשתינית רוצחים יהודים, ואין לקבול על כך. היחס לפלשתינים מצד צה"ל הוא כמו היחס של "כלב נשך אדם". אין מה לבוא בטענות לכלב. הוא הדין ביחס לפלשתינים, יש לקבל זאת, לא להרגיז אותם ולהפנות את הזעם (איך לא?), כאמור, כלפי "היהודים המסתננים והפרובוקטורים פורעי החוק".

דובר צה"ל החדש, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, הזכור לשמצה עקב התעללותו ביהודים ביו"ש בזמן היותו יו"ר המנהל האזרחי, אומר בשידור כי "יש להעניש את פורעי החוק היהודיים". שום תביעה כלפי הפלשתינים, אדרבה - מדבריו משתמע כי הוא דובר המשטרה הפלשתינית ולא דובר צה"ל.

ומה נעשה מחר כאשר הפלשתינים יאסרו על יהודים לבקר בכותל? גם נקבל תכתיב זה מהם? אליבא דצה"ל, כנראה שהשקט והאיפוק חשובים מעמידה על עקרונות בסיסיים של כבוד עצמי של מדינה ריבונית (הרי בזמנו גינו בצה"ל את "הפרובוקציה של שרון אשר העז לעלות על הר הבית ולהרגיז את ערפאת המתון").

מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניצן אלון (המכונה "אלון עכשיו" - על משקל "שלום עכשיו"), מאשים לא פחות ולא יותר את המתנחלים ברצח הנורא באיתמר "משום פעולות תג המחיר שבועצו באזור". לשמוע ולא להאמין - כך מדבר תא"ל בצה"ל! נותן הצדקה (ולו הצדקה משתמעת) לטרור הרצחני של הפלשתינים! כך הוא רואה את המצב: הפלשתינים לא שונאים אותנו שנאה רצחנית, לא ולא. אנחנו (אליבא ד"אלון עכשיו") הצד שלא בסדר. ולאחר שאמר אותו תא"ל "אלון עכשיו" את דברי ההבל והבלע שלו, איש אינו פוצה פה ומצפצף. אדרבה, על "דבריו האמיצים" עוד יהיה מועמד ראוי לאלוף פקמ"ז ואחר-כך לרמטכ"לות. "רמטכ"ל השלום" אולי.

מאידך-גיסא משבח "אלון עכשיו" את המשטרה הפלשתינית על "תפקודה החיובי באזור" (רצח בן יוסף לבנת הוא אכן "תפקוד חיובי" אליבא דאלון). עוד טוען "גאון הדור" כי - שימעו טוב - 'אסור להגיב חזק מדי על הטרור הפלשתיני, על ההפגנות שלהם ועל הפרות הסדר שלהם', כיוון שזה יעורר 'זעם וכעס פלשתיני ועלול להבעיר את השטח'. ואני לתומי חשבתי כי צה"ל הוא צבא שנועד להילחם בטרור. אני לתומי חשבתי כי צה"ל הוא הצבא החזק במזרח התיכון, צבא שלא אמור לחשוש מ"זעם פלשתיני בלתי נשלט". מסתבר כי צה"ל אליבא דאלון הוא צבא שנועד להשקיף על התפרעויות מהצד. לא להרגיז חלילה את "הפלשתינים הזועמים". כך מדבר תא"ל בצה"ל של 2011. פלא שצה"ל נראה כך?

מה אם כן יש לבצע כדי להפסיק את הפארסה הזו?

• על צה"ל וקציניו לתבוע מהדרג המדיני כי ייתן ליהודים להתפלל בקבר יוסף, זאת על-פי הסכמי אוסלו (שהצד הפלשתיני מפר בעזות מצח חדשות לבקרים). במידת הצורך יש לתגבר כוחות בקבר יוסף (ולא להתבכיין על כי "אין מספיק כוחות"). המטרה של אחיזה איתנה באתרי המורשת של מדינת ישראל היא מטרה חשובה שאין לזלזל בה, לכן חשובה השמירה על חופש הפולחן. אין גרוע למדינה ריבונית ולצבאה מאשר להיכנע ולהשלים עם תכתיבים של מחבלים.

• על קציני צה"ל לתבוע מהדרג המדיני את השבת השליטה על הקבר לידי ישראל וכוחות צה"ל. אין מחזה אבסורדי יותר מכך שצה"ל צריך להתחנן בפני הרשות הפלשתינית ושוטריה שיואילו בטובם להתיר ליהודים לבקר במקום. אין חרפה גדולה מזו. המתפללים טוענים כי הפלשתינים מציתים את הקבר, עושים בו את צרכיהם, מבזים את האתר ובכך מבזים את מדינת ישראל. אסור להשלים עם כך.

• יש להבין כי מתן שליטה פלשתינית באתרי מורשת יהודיים הוא תקדים מסוכן לעתיד, צפצוף מצד הפלשתינים על ההסכמים על פיהם הקבר אמור היה להיות תחת ריבונות ישראלית. השלמה של צה"ל והמדינה עם צפצוף זה היא ביזיון שיש להפסיק אותו במיידיות, גם במחיר "זעם פלשתיני בלתי נשלט".

שוב הפתעה - כמה מפתיע? שוב הופתעו קציני צה"ל על-ידי הסכם הפיוס בין פתח וחמאס. שנים אמרנו להם כי אין הבדלים בין השניים, אך הם בשלהם: "הפתח מתונים ומכירים בישראל, ואילו החמאס הם קיצוניים". לו ידעו עד כמה לועגים להם הפלשתינים, אותם פלשתינים הממשיכים במשחק השקר; לו רק ידעו עד כמה הפלשתינים מעמידים פנים של "מתונים"; ועד כמה הם "בכירי המודיעין" מנותקים והולכים שבי אחר "קונספציות השלום" של אוסלו; לו רק ידעו - ייתכן שהיו מתפכחים. אך מה נותר לחשוב כאשר אותם "מומחים" גורסים כי "אין שום אפשרות צבאית לחסל את החמאס", וכי "יש לשקול למתן אותו על-ידי מו"מ עימו". פשוט לשמוע ולא להאמין. הפלשתינים מדברים השכם והערב על רצונם בחיסולה של ישראל, ואצלנו מתעלמים! "ההסתה היא לצרכי פנים", מסבירים לנו.

מסבירים לקציני צה"ל כי ברגע שתוקם מדינה פלשתינית, החמאס ישתלט על הפתח ביו"ש כשם שהשתלט בעזה. או אז ישגר קסאמים וגראדים לא רק על ישובי הדרום והפריפריה, אלא גם על מרכז תל אביב ונתב"ג. והם בשלהם: "או אז נגיב בהתאם". כיצד תגיבו? תתקפו מדינה ריבונית של חמאסטן יו"ש? העולם יקבל זאת? והרי כאשר התגוננו במסגרת "עופרת יצוקה" (כנגד רשות, לא מדינה!) חטפנו את דוח גולדסטון.

מסבירים לנו ה"קצינים הבכירים" כי העולם יתערב וימנע זאת. בטח ימנע ויתערב, כפי שמנע שמונה שנים ירי קסאמים על הדרום, וכפי שהוא מתערב בסוריה ובאירן. "אבל יש לנו ערבויות אמריקניות", טוענים אותם "בכירים ביטחוניים". לשם כך אפנה אותם לחוסני מובארק כדי שישאלו אותו מה דעתו על שווין של אותן "ערבויות ביטחון אמריקניות".

כיצד יש להתמודד עם הפיוס?

• על צה"ל להפסיק את מצעד האיוולת במסגרתו ממשיכים בשיתוף-פעולה ובתיאום ביטחוני עם המשטרה הפלשתינית הטרוריסטית. יש להבין כי הם שוטרי חמאס לכל דבר ואין לתת בהם אמון.

• על המדינה להפסיק ולהזרים כספים לעזה. כל הזרמת כספים היא עוד יריקה בפרצופה של מדינת ישראל שמצטיירת כמדינה מזוכיסטית וחסרת כבוד עצמי.

• יש לחזור למצב שהיה בזמן האינתיפאדה הראשונה, תוך הבדל "זניח", שכעת על צה"ל להילחם ולא להתבזות ולהיכנע לאספסוף הפלשתיני אשר במו ידינו ובטמטומנו הרב חימשנו, חיזקנו ובנינו.

• יש להפסיק את האיוולת של אימון הכוחות הפלשתינים על-ידי כוחות הגנרל האמריקני (האנטי-ישראלי) דייטון. זו פשוט התאבדות במודע.

• יש לחזור לתלם של עלייה, בנייה והתיישבות - אלה הם הערכים הבסיסיים האמיתיים והציוניים של מדינת ישראל. יש להפסיק את הרפיסות וההתבזות של צה"ל. יש להפסיק את הפארסה בה "צבא הגנה לישראל" עוזר בהקמת מדינת טרור לאויב.

יש להבין כי אין שלום עם רודנים! שלום עושים עם אויבים, אך לא עם דיקטטורים!

התופעה בה כל קצין הופך ל"פוליטיקאי במדים" היא אחת התופעות החמורות בצה"ל. יש להדביר תופעה זו מוקדם ככל האפשר. כמו-כן, יש להפסיק את תופעת ה"בכירים בדימוס" המביעים בצורה חסרת אחריות את דעותיהם; דעות בכל הנוגע ל"כניעה לתביעות חמאס ואישור עסקת שליט", דעות ביחס ל"חוסר החוכמה שבהתקפה על אירן", דעות על "הצורך להשלים עם מדינה פלשתינית" ועוד כהנה וכהנה אמירות הבל וסרק חסרות אחריות.

גבי אשכנזי, אשר שתק בזמן היותו רמטכ"ל ואף טען כי "אנו יודעים היכן מוחזק שליט ועושים הכל על-מנת להחזירו", טוען כעת כי "איננו יודעים היכן שליט נמצא". עוד הוא טוען ומודה כי הוא (אשכנזי) נכשל במבחן התוצאה, וכי "אין אפשרות צבאית לשחררו". לכן הוא סבור כי יש "להגיע לפשרה עם ארגון החמאס". יואיל נא אשכנזי בטובו להציג לציבור את החלופות המבצעיות אותן הציג לדרג המדיני בהיותו רמטכ"ל! אם לא הציג חלופות כאלה, הוא לא ראוי היה לתפקד כרמטכ"ל. חד וחלק! על רמטכ"ל להציג אופרציות צבאיות ולא כניעה לחמאס! שישאיר את הכניעה ל"מנהיגינו האמיצים והחזקים".

אשכנזי, כמו גם קצינים רבים אחרים, לוקה בתסמונת אוסלו - תסמונת המתאפיינת באימרות ה"אין פתרון צבאי, איפוק זה כוח, ויתורים כואבים והפתרון הוא מדיני", ושאר אימרות הבל חלולות אותן אימץ צה"ל בעשרים השנים האחרונות. היכן התעוזה של צה"ל? היכן צה"ל של מבצע אנטבה ושל מלחמת ששת הימים?

מפתיע היה לשמוע עוד "בכיר בדימוס", הלא הוא מיודענו דן חלוץ (הפאשלונר של מלחמת לבנון השנייה), אשר בזחיחות וביוהרה אופייניות בא וטוען כי "צה"ל יכול להגן על מדינת ישראל מכל גבול אפשרי" (רומז לכך כי גם מגבולות 67' - גבולות אושוויץ - ניתן יהיה לספק הגנה לאזרחי המדינה). להזכירכם, "גאון הדור" חלוץ היה זה אשר טען בזמנו כי מספיק יהיה להשתמש רק בחיל האוויר כדי לנצח את מלחמת לבנון השנייה. את המשמעות החלולה של אמירה זו, ואת התנהלות העניינים במלחמה ראינו כולנו.

אולם, כידוע, לאותם "בכירים בדימוס" אין שום חרטות או נקיפות מצפון. מבחינתם, יום האתמול ולקחיו אינם קיימים, אדרבה - בדרכם השחצנית, בביטחון מופרז ובחוסר אחריות לאומית הם ממשיכים לטעון כי "צה"ל חזק וניתן לבצע פשרות, ויתורים כואבים ונסיגות למען השלום". את גלעד שליט "אי-אפשר להחזיר על-ידי מבצע צבאי", אך מצד שני חזרה לגבולות 67' וויתור על רמת הגולן - אפשר גם אפשר.

האם רוצים ה"בכירים בדימוס" עוד ועדת חקירה? עוד כישלון? בעצם מה אכפת להם? הם כבר הרי "קצינים בדימוס". האחריות הכבדה כבר לא מונחת על כתפיהם. להם מותר כבר לדבר. ומי יודע, אולי דבריהם ה"מייצגים את המחנה הפוליטי הנכון" יעזרו להם גם לזכות באהדת הברנז'ה העסקית ולהתברג בעמדות הכוח המשפיעות בהווה.

קצין זוטר, מ"פ או מ"מ שהיה מעז לדבר לפני שלושים שנה בצורה תבוסתנית כפי שדיבר אשכנזי, היה נזרק מצה"ל לכל הרוחות! ובצדק! היום, כך מסתבר, מעדיפים לאמץ בצה"ל אימרות תבוסתניות ומדיניות שלום, על פני "אימרות מיליטריסטיות ופרובוקטיביות העלולות לשלהב את החיילים".

אשכנזי, שכרמטכ"ל היה אפור, חסר תחכום; אשכנזי, אשר דרש לסיים במהירות ובחצי הדרך את מבצע "עופרת יצוקה"; אשכנזי, שמלשכתו נגנבו אקדח וכרטיס אשראי; אשכנזי, שהדיח קצינים מצטיינים כעימאד פארס וצ'יקו תמיר על דברים זניחים, בעוד שהוא עצמו יחד עם ה"צדיק" בועז הרפז היוו סמל ל"יושרה" ול"הגינות" - ממשיך את המדיניות שהעדר התקשורתי דורש ממנו. גם דבריו חסרי האחריות על "הכניעה לתביעות חמאס והצורך לבצע עסקה עם ארגון טרור זה" ממשיכים קו צבוע זה.

אשכנזי, כאמור, מסמן את דרכו לפוליטיקה או לעסקים. כיוון שאינו תמים ויודע ודאי "באיזה צד מרוחה החמאה", אשכנזי מכוון את דבריו ל"כיוון הנכון" על-מנת לקבל את אתרוגם של אותם "מוקדי כוח" (תקשורת, קהילה עסקית, אליטה משפטית וכולי) כשם שאותרג עוד בהיותו רמטכ"ל על-ידי עיתונאי החצר שלו.

הרמטכ"ל הנוכחי, "רמטכ"ל השלום" בני גנץ, לוקה אף הוא ב"מחלת הפטפטת". אחרת, קשה להבין את הדברים אותם אמר לא מזמן על כך ש"יש צורך לסיים את העימות והמלחמה העתידית תוך ימים ספורים, וזאת לפני שייכנסו לאזור מצלמות ולפני שיחלו הלחצים הבינלאומיים על ישראל". היכן שיקול הדעת של גנץ? מדוע לומר את הדברים בפרהסיה? למה לחשוף את הקלפים לעיני כל? מדוע לתת בידי אויבי ישראל את ה"פיתיון"? כדי שיוכלו להשתמש בדבריו של גנץ בעתיד?

ואם לא ישיג צה"ל את היעדים הצבאיים בזמן? האם גם אז יצטרך צה"ל לסיים את המלחמה במהירות, שהרי "רמטכ"ל השלום" כבר התחייב? האם גם את התוכניות הצבאיות ושיטות הפעולה יחשוף "רמטכ"ל השלום" בפני כלי התקשורת?

עוד מ"פניני גנץ": "מצרים אינה מדינת אויב", "המצב במצרים קצת (רק קצת?) מדאיג אותנו", "האירוע בקבר יוסף (רצח בן יוסף לבנת) הוא תקרית... אך לא בגדר של פיגוע מתוכנן".

שוב מסתבר כי דבריו של גנץ מתבססים יותר על קונספציית אוסלו ועל משאלות לב, יותר מאשר על קריאה מקצועית של המציאות והעובדות.

כיצד יש לבטל את הפוליטיזציה בצה"ל, וכיצד להילחם באמירות חסרות אחריות של אותם "בכירים בדימוס"?

• כל קצין בכיר או זוטר אשר ידבר "פוליטיקה" ויפטפט את עצמו לדעת - יוענש. במקרים חריגים אף יודח מצה"ל.

• כל קצין אשר ידבר בצורה תבוסתנית המבזה את רוח צה"ל - יוענש, יורד בדרגה, או חמור מכך - יודח מצה"ל.

• כל קצין שיביע דעות פוליטיות ומשאלות לב, במקום לתת דיווח מקצועי, אובייקטיבי וענייני - ייענש בחומרה. אם יחזור על כך - יודח מצה"ל.

• כל קצין בדימוס או קצין במיל. אשר ידבר בצורה חסרת אחריות, יגלה סודות צבאיים, יביע עמדות המסייעות לאויב ופוגעות בביטחון הלאומי - יוענש בצורה של משפט אזרחי והליך משמעתי אשר יבהיר לו כי דבריו הם כמעשה בגידה לכל דבר!

• אין צורך ב"תקופות צינון", כל עוד ה"בכיר בדימוס" לא נכנס לפעילות פוליטית רצינית. עדיף לו כי ינצור את לשונו, וגם בתפקיד פוליטי עליו להפעיל שיקול דעת ולהיות מודע לכך שגם כ"פוליטיקאי" הוא אינו מחוסן!

• על הקצינים הבכירים להיות מקודמים רק על-פי כישורים ותוצאות בשטח, ולא על-פי מידת קרבתם לעיתונאים (אשר בתמורה למידע צבאי יכתבו על אותם קצינים כתבות אוהדות), לפוליטיקאים ולפורומי חווה. כך יוכלו להתקדם הטובים ולא ה"קומבינטורים", שאת "כשרונם הצבאי" ראינו במלחמת לבנון השנייה.

• קצינים בכירים ימונו לתפקידים בכירים רק על-פי נסיונם ומקצועיותם הצבאית, ולא על-פי "כמות המרפסות שבנו בביתם הפרטי".

יש לזכור כי קצין הוא בראש ובראשונה "פייטר" אשר צריך להילחם ולפקד בצורה המיטבית. זאת יש לקחת בחשבון, שהרי אנו בוחרים "פייטרים" ולא ראשי ישיבות.

קצינים כושלים ה"מפטפטים עצמם לדעת", מדווחים ומדליפים לעיתונאים בעילום שם ("קצינים בכירים"); קצינים הסבורים שיש לנקוט מדיניות פוליטית כזו או אחרת - קצינים כאלו יודחו מצה"ל! אין מקום לפוליטיזציה ולהפיכתו של צה"ל לסניף של משרד החוץ.

אמירות על רמטכ"ל וכינויים בשם החיבה "רמטכ"ל השלום" ודאי שאינם ראויים! צה"ל, מטרתו להילחם ולא לחתום על הסכמי שלום. לא זה ייעודו של הצבא!

• אסור להדיח קצינים מצטיינים כצ'יקו תמיר או עימאד פארס בגין דברים זניחים. מקצועיותם חשובה יותר מאשר התיפייפות נפש וטהרנות יתר.

• יש להטיל צנזורה על התקשורת הבוגדנית אשר מחפשת כיצד להטיל דופי בצה"ל ובקציניו. לא ייתכן שבכל הפגנה זניחה (ועל אחת כמה וכמה במצב לחימה ממשי) יצטרכו חיילים וקצינים לחשוב על עורך-דין צמוד, וזאת במקום לפזר את ההפגנה. אותם כתבים יאמרו אחר-כך מחד-גיסא, כי "צה"ל חזק מספיק כדי לשמור על ישראל בגבולות 67'", ומאידך-גיסא יעשו הכל כדי לסרס, להשמיץ ולפגוע בצה"ל ובחייליו באמצעות כתבותיהם הפוגעניות.

מה שמתרחש בגבולה הדרומי של מדינת ישראל הוא בושה והפקרות. הפקרות משום שהפלשתינים יכולים להבריח אמל"ח לא רק דרך המנהרות (שזו בושה גדולה ומחדל בפני עצמו) אלא גם באמצעות מעבר רפיח. ובושה משום שצה"ל תלוי כעת בחסדיהם של "ידידינו המצרים".

כשאני שומע את דבריהם של קצינים כעמוס גלעד ואלוף (במיל.) גיורא איילנד הגורסים כי ממילא יש הברחות דרך המנהרות, וכי יש לראות להיכן זה יתפתח, וכי ייתכן שזה יעזור לתדמית הבינלאומית של ישראל, כיוון שזה יוכיח לעולם כי אין סגר על עזה - אני תוהה האם דעתם השתבשה לחלוטין? האם הם עד כדי כך אטומים ונאיביים? אותם מומחים הרי טענו בזמנו כי ברגע שנצא מעזה נקבל שקט, רגיעה ואהדה בינלאומית. ובכן, מה קיבלנו? פצמ"רים, גראדים וקסאמים, וברגע ש"העזנו" להגן על עצמנו באמצעות מבצע "עופרת יצוקה", קיבלנו "הבנה ואהדה בינלאומית" בדמות דוח גולדסטון צבוע ושקרי היישר בפרצוף הנאיבי שלנו!

אותם אלה הסבורים כי העולם האנטישמי והצבוע, לאחר שישקיף ויראה את המעברים החופשיים במעבר רפיח ואת ההברחות החופשיות (שאנחנו ברוב איוולתנו מאפשרים), יחשוב לו לתומו כי "אין סגר על עזה" וכך ישתפר מעמדנו הבינלאומי - פשוט זורים חול בעיניים. אדרבה, נניח כי מצבנו הבינלאומי אכן היה משתפר - האם עלינו להקריב את בטחוננו למען קבלת נקודות זכות מטעם מדינות העולם? האם הקמנו מדינה כדי להיות מדינה עצמאית וריבונית, או כדי לשמר מנטליות של מועצת גטו תלותית ומבוהלת?

ראו כיצד הפלשתינים והמצרים משפילים את מדינת ישראל. המצרים מפרים את ההסכמים (הסכמים שברוב טמטומנו חתמנו עימם, זאת בתקווה נאיבית כי הם יהיו אלה אשר יהיו אחראיים על ציר פילדלפי ועל מניעת ההברחות דרכו - דבר המזכיר את ההסתמכות הנאיבית על המשטרה הפלשתינית). הפלשתינים מבחינתם ממשיכים להבריח ללא שום הפרעה. השפלה זו תגרום לערעור ולכרסום נוסף בכושר ההתרעה של מדינת ישראל המתנהלת כ"נמר של נייר" באזור המזרח התיכון, בו יש להתנהל רק על-פי מדיניות של כוח והרתעה! נאיביות זו סופה שתתפוצץ לנו בפנים!

בנוסף לכך, המשך מדיניות המיגון: הבטונדות, הגדרות, ה"צבע האדום", מדיניות כיפות הברזל הכסף הזהב והארד, והאבסורד מכל - בניית "כבישים עוקפי קסאמים" - מהווים את שיא ההשפלה מבחינת מדינת ישראל וצה"ל. עצם העובדה שבמקום שצה"ל יילחם בטרור כנדרש ממנו, יילחם באותו אספסוף היורה קסאמים, פצמ"רים וגראדים על הדרום, הוא לבושתו בוחר להשלים עם הירי ומעדיף "למגן את המדינה לדעת" - מהווה מסר מטריד מאוד מבחינת יכולת ההרתעה של צה"ל (החושש מעימות) ומשדרת חולשה ורפיסות לסביבה.

מה יש לעשות אם כן?

• להכריז חד-משמעית כי מצרים אחראית להסכמים. אם מצרים מפרה את ההסכמים עם ישראל ומאפשרת הברחות דרך מעבר רפיח, ישראל לא תירתע מהפעלת אמצעים דיפלומטיים ואמצעי לחץ אחרים על-מנת להפסיק את ההברחות, כולל חזרת צה"ל לשליטה בציר פילדלפי.

• יש להעריך מחדש את הסכם ה"שלום" עם מצרים, יש לשקול את רמת נחיצותו ואת תועלתו אם זו קיימת. על צה"ל להתאים את עצמו למציאות החדשה ולהבין כי מצרים היא מדינת אויב לכל דבר וכך יש להתייחס אליה. מצרים מתחמשת באמל"ח ולא עושה זאת נגד אירן (עם אירן דווקא מנסים לחמם יחסים), הטילים של מצרים מכוונים כלפי ישראל ולא כלפי אירן.

• יש להיפטר מקונספציית "30 שנה של שלום עם מצרים". על קציני צה"ל להתפכח ולהבין כי גם לאחר שמדינת ישראל ויתרה על כל סיני (עד הגרגר האחרון) יחד עם כל בארות הנפט שהיו בסיני, מצרים המשיכה במסע הדה-לגיטימציה כנגד מדינת ישראל בכל פורום בינלאומי, המשיכה להסית ולחנך לשנאה נגד ישראל, המשיכה לתת מעבר חופשי למסתננים סודנים ולמבריחים עזתים. במילים פשוטות: חתמנו על שלום אך קיבלנו פיסת נייר שאינה שווה דבר. על צה"ל להבין כי ה"שלום" עם מצרים יופר ברגע שמצרים תרגיש שהיא מוכנה למלחמה כנגד ישראל.

מצרים מרוויחה אהדה אמריקנית ונשק אמריקני, כל עוד האמריקנים ממשיכים להאמין ב"שלום" השקרי של מצרים עם ישראל. מדינת ישראל לעומת זאת, לא רק שאינה מרוויחה דבר מה"שלום", אלא רק מסרסת את צה"ל מלפעול נגד ההברחות כדי "לא לעצבן את מצרים". ישראל חייבת ליזום מהלך נגדי ולא להמשיך ולהיות "ילד הכאפות המנומס" של השכונה המזרח-תיכונית הקשה.

אמנם עברה שנה, אך עקב המשטים הבאים לקראתנו, הנושא נשאר אקטואלי. רצוי להבהיר את הכשל ולוודא כי לא יחזור שוב.

מדוע הופתע צה"ל במשט המרמרה? ניחשתם? אכן, שוב קונספציית "משט פעילי השלום", קונספציה שהתקשורת הישראלית (אשר אף פעם אינה נושאת בשום אחריות על שידוריה והבליה) פימפמה השכם והערב. בצה"ל, מסתבר, לא העריכו ברצינות את רצונם של "פעילי השלום" שעל המרמרה לטבוח בחיילי צה"ל. לטבוח באמצעות גרזנים, סכינים וכל הבא ליד. לעומת זאת, עקב "הערכתם המשובחת של גורמי המודיעין", קידמו בצה"ל את "המלחים הפציפיסטיים ופעילי השלום" ברובי פיינטבול (נחשו מה היה קורה אם היה מדובר ב"פרובוקטורים מתנחלים", כיצד היה נוהג כלפיהם צה"ל השבוי בקונספציית אוסלו?). כל שאר השתלשלות העניינים על המרמרה נבעה מאותה קונספציה מוטעית, קונספצייה במסגרתה צה"ל מתרפס ונכנע לאויבים, ומאידך-גיסא מתנכר ונלחם ב"פרובוקטורים היהודיים ביו"ש".

למרות שארגון ה-IHH הטורקי הודיע כי פניו אינם לשלום, למרות שהכריז כי ישוט לעזה אף על-פי שישראל התנגדה לכך, למרות שידוע היה כי "מלחי השלום" שעל האונייה רחוקים מלהיות "פעילי שלום פציפיסטיים" - למרות כל זאת כשל המודיעין! מדוע כשל? עיוורון ולקות ב"וירוס תסמונת האישה המוכה".

מה אם כן יש לבצע וכיצד יש לפעול לקראת המשטים הבאים?

• להאמין לדבריהם של מחבלי ה-IHH וחבר מרעיהם ולקחת את דבריהם ברצינות.

• לא להסס לירות ואף לחסל מחבלים אשר יימצאו על המשטים הבאים. מדינת ישראל אינה רפובליקת בננות שכל הרוצה יצפצף על ריבונותה וחוקיה.

• במידה שייתפסו מחבלים, יש להעמידם לדין. אסור להתבזות כפי שקרה לאחר שישראל החזירה את מחבלי המרמרה לטורקיה. שום מדינה שפויה לא נוהגת כך באויביה!

• החשוב מכל - לא להיכנע ולא להיבהל מאותם קשקשנים בתקשורת הגיס החמישי של מדינת ישראל. תקשורת בוגדנית ומזוהמת זו ודאי תקרא "לנהוג באיפוק ובשיקול דעת", שפירושם הוא כי על ישראל להיכנע ולאפשר את משט הטרוריסטים הקרוב ואת המשטים הבאים אחריו. אסור לצה"ל לאמץ את הסירוס כמדיניות!

לכאורה היו תרחישים בהם צוין והוזכר שוב ושוב כי הסורים עלולים להגיע לגדר הגבול כדי לנסות ולפרוץ אותה. היו דיבורים על כך, וזאת תוך הסתמכות על דבריו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, אשר לא הסתיר את המטרות הללו במסגרת "השיבה הפלשתינית". מדוע אם כן הופתעו בצה"ל? לפני שאתייחס למקרה זה, ראוי כי אחשוף את שורש הבעיה.

אם יאמץ צה"ל המלצות אלו, ישנה ב-180 מעלות את הדיסקט המתבסס על הקונספציה המוטעית של אוסלו. במידה שיעבור לראות נכוחה את המציאות כפי שהיא ולא ינסה לייפות אותה בהתאם לקונספציית אוסלו, יהפוך מצבא רופס, מושפל וחסר כבוד עצמי (אשר חוטף אבנים וברזלים מדי שבוע, ואינו מסוגל להגיב כראוי) לצה"ל של פעם; צה"ל של אנטבה וששת הימים; צה"ל מרתיע וחזק, ממנו יראים ואותו מכבדים בסביבתנו; צה"ל עליו זורקים אורז מתוך כבוד והערכה, ולא אבנים מתוך זלזול וחוסר כבוד. לצה"ל שכזה, צה"ל של פעם, צה"ל עם כבוד, צה"ל אשר מרתיע את הסביבה וזוכה להערכה עולמית, לצה"ל שכזה אנו מתגעגעים כיום.

כזכור, בשנת 93' חתמה ממשלת ישראל על הסכמי אוסלו הארורים. יאסר ערפאת, שארגונו היה תחת פרפורי הגסיסה האחרונים שלו, לא פילל לרגע בו ארגונו יקבל החייאה לא צפויה על-ידי ממשלת רבין-פרס-שריד. במסגרת הסכמי אוסלו הארורים, הובא ערפאת כלאחר כבוד לאזור, חומש בנשק שסיפקה לו ממשלת ישראל, קיבל כספים מאותה ממשלה, ובמסגרת "מסע ההלבנה" שנעשה לו, אף זכה מאוחר יותר בפרס נובל לשלום.

בצה"ל של אותם ימים נשמו לרווחה. אותה אליטה ביטחונית אשר גררה את צה"ל להפסד המבזה ל"ילדי האבנים" באינתיפאדה הראשונה, גררה את צה"ל שוב באותו מדרון של מדיניות תבוסתנית המתבססת על קונספציית ה"פתרון מדיני, אין פתרון צבאי, ואיפוק זה כוח". אותה אליטה ביטחונית גרסה כי ניתן כבר "להחליף את הרובים בפרחים". במקום לשאול שאלות מהותיות לגבי עמידותם ורצינותם של "הסכמי אוסלו", בחרו אז בצה"ל לאמץ בחדווה את "הסכמי השלום". היו אף כאלה שטענו כי ניתן כבר לצמצם בכמות כוח האדם של צה"ל. עד כדי כך סוממו אותם "קצינים בכירים" על-ידי רוח השלום עכשיו של אוסלו.

צה"ל הפך לצבא פוליטי "פר-אקסלנס", כל המדיניות שונתה מקצה לקצה, דיברו אז בצה"ל על "מזרח תיכון חדש", דאגו ל"הכנתו של צה"ל לשינויים החיוביים באזור". היו כמובן קצינים שהתנגדו לסגידה העיוורת של צה"ל להסכמי אוסלו, לא נתנו אמון בערפאת וחברי כנופייתו, אך אלה היו קולות בודדים שלא ייצגו את קו המיינסטרים שרווח אז בצה"ל.

קציני צה"ל כסגן הרמטכ"ל דאז אמנון שחק וראש אמ"ן דאז אורי שגיא הורידו את מדיהם ולבשו חליפות יקרות כדי להשתתף בתהליך המו"מ עם ה"פרטנרים החדשים", פרטנרים אשר כאמור חומשו בנשק ורופדו במזומנים על-מנת "להילחם בקיצוניים במחנה הפלשתיני המתנגדים לשלום האמיצים". מלבד ניגוד העניינים הברור לכל ביחס לשילובם של אותם קצינים במדיניות הפוליטית של הממשלה, הוסיפה הממשלה חטא על פשע - אותם קצינים שהיו אמורים לתת חוות דעת מקצועיות, דעתניות וחפות מכל שיקולים זרים חטאו, כך מסתבר, לתפקידם. במקום לבצע את תפקידם במקצועיות החפה מכל שיקול או אינטרס פוליטי, בחרו הקצינים ה"בכירים" "לזרום" יחד עם המדינאים לאותה "אידיליה מזרח-תיכונית", אידיליה הגורסת שהנה או-טו-טו "אריה עם גדי ירבץ ועבדאללה יישב עם כץ".

שום ספק לא הוטל, שום "קצין בכיר" לא קם ושאל אז את עצמו: הייתכן כי הכל תרמית? הייתכן כי פניה של הרשות הפלשתינית, המסרבת לבטל את האמנה הפלשתינית הרצחנית, הם אכן באמת ובתמים לשלום? האם ניתן לנהל מו"מ מדיני עם כנופיות טרור? האם יש כיסוי למילים ולהבטחות של הפלשתינים? האם הדברים אותם הם אומרים לישראלים בעברית ובאנגלית אכן זהים לדבריהם אותם הם מדברים בערבית בינם לבין עצמם?. אדרבה, נרמז לקצינים כי במידה שהם "יישרו קו" ויילכו עם "המחנה הפוליטי הנכון", הם יקודמו בצבא ואף יזכו לכיבודים לאחר שחרורם.

האמונה של ה"קצינים הבכירים" בהסכמי אוסלו הייתה כה חזקה, השכנוע הפנימי היה כה עמוק, עד שגם לאחר שהחלה תקופת האוטובוסים המתפוצצים יחד עם "קורבנות השלום" שבתוכם, המשיכו אותם קצינים נאיביים להאמין להסברי הסרק של ערפאת על כי "אלו הם מתנגדי השלום מהחמאס ומהג'יהאד האיסלאמי", וכי הוא, ערפאת, "אינו מצליח לשלוט בהם, ולשם כך יהיה זקוק לעוד מזומנים ותחמושת".

היו אומנם קצינים כעוזי דיין ובוגי יעלון שהחלו אט-אט להתפכח מ"אוטופיית השלום" השקרית אותה דאגו אמצעי התקשורת לטפח, אך כאמור הם היוו מיעוט; הרוב בצה"ל העדיף עדיין להסתנוור מ"אידיליית השלום" וסירב לפקוח עיניים ולהכיר במציאות המרה.

ההסתנוורות ממשיח השקר של "דת השלום" הייתה כה חזקה, עד שגם לאחר שערפאת פתח באינתיפאדת אוקטובר (עקב סירובו לקבל את הצעותיו של ראש הממשלה ברק בקמפ דייוויד) היו קצינים שקיבלו את גרסתו השקרית וטענו כי האינתיפאדה נבעה עקב "ביקורו הפרובוקטיבי של ראש האופוזיציה אריאל שרון בהר הבית". עד כדי כך היה האמון עיוור בכל אותם שקרים ותירוצים של הארכי-טרוריסט ערפאת!

לאחר שנמשכו הפיגועים, ולאחר הפיגוע במלון פארק בנתניה, כלו כל הקיצין! ראש הממשלה אריאל שרון, אשר איכזב את בוחריו וניהל מדיניות תבוסתנית ורופסת הגורסת כי "גם איפוק זה כוח", הבין כי לא יוכל להמשיך במדיניות זו; שרון הבין כי לא יוכל לאורך זמן להמשיך ולאחז עיניים. (זכור הביזיון בביקור של שרון אצל משפחות הנרצחים, ביקור בו אמר את האמירה המבזה כי "גם איפוק זה כוח". נקל לשער מה חשבו אויבי ישראל כאשר חזו בבזיון זה ברשתות הטלוויזיה.)

כתוצאה מכך יצאה מדינת ישראל למבצע "חומת מגן". צה"ל חיסל את כיני הטרור ביו"ש, לא נרתע מתופי ה"תם-תם" של השמאל הישראלי שדרש להפסיק את המבצע עוד בטרם החל. אך אליה וקוץ בה - לאחר המבצע ולאחר שערפאת נפח את נשמתו, חזרו להם תסמיני אוסלו לצה"ל. צה"ל המשיך להתנהל לא כ"צבא הגנה לישראל" אלא כ"צבא הגנה לישמעאל". אותם קצינים בינוניים ואפורים, חסרי התעוזה והמחשבה היצירתית תלו עתה את תקוותם ב"מנהיג החדש והמתון", הלא הוא "מתכנן טבח מינכן ומכחיש השואה הפרגמטי" מחמוד עבאס, או בשם החיבה שלו האהוב כל-כך על השמאל הישראלי - אבו מאזן. כפי שהתנהלו עם ערפאת, גם במקרה אבו מאזן שכחו "בכירי צה"ל" את עברו הטרוריסטי, שכחו את הדוקטורט להכחשת שואה שיש לעבאס, העדיפו להתעלם מההסתה הרצחנית הקיימת ב"רשות המתונה" כלפי מדינת ישראל וכלפי היהודים.

מחלקת המודיעין של צה"ל העדיפה להתבסס על משאלות לב, וזאת במקום להפיק לקחים מתקדים ערפאת, לפקוח עיניים ולראות את המציאות נכוחה. מציאות עגומה זו נמשכת בצה"ל עד היום! תסמונת האישה המוכה מסרבת להיעלם ולהיכחד הן אצל מחנה השמאל והן בצה"ל, "צבא העם".

כאשר כל הקונספציה הצבאית בנויה על כך שכל פיגוע או רצח נגד יהודים מתורגם אוטומטית ל"אירוע נקודתי, מקומי או פרטי" ולא כחלק מהתארגנות כללית וגלובלית נגד ישראל, התנגדות הכוללת את כל הפלגים: הן ה"מתונים" והן ה"קיצוניים"; כאשר הקונספציה הצבאית בנויה על כך שההסתה הפלשתינית במסגדים, בשידורי הטלוויזיה ובבתי הספר מפורשת כ"תעמולה לצרכי פנים", ולא כדברים שהפלשתינים באמת חושבים ומתכננים לבצע; כאשר הקונספציה הצבאית לא מבחינה בסתירה המהותית הקיימת בין דברי הפלשתינים בעברית ובאנגלית לבין דבריהם בערבית; כאשר הקונספציה הצבאית מסרבת להכיר בכך שההבדלים בין פתח וחמאס הם הבדלים מינוריים המתבטאים במישור הטקטי בלבד, מתעלמת ממטרתם המשותפת שהיא השמדת ישראל; כאשר הקונספציה הצבאית מסרבת להכיר בכך שכל ויתור מתפרש על-ידי הערבים כחולשה ורק מזמין פיגועים ולחצים נוספים על ישראל; כאשר הקונספציה הצבאית מסרבת להכיר בכך שכל התקפלות של צה"ל מול הפלשתינים (התקפלות שנועדה "למנוע פרובוקציות") רק מגבירה את אלימות הפלשתינים; כאשר הקונספציה הצבאית נלחמת ביהודים ביו"ש וחושבת שכך היא תמתן את הצד הערבי ואינה מבינה כי ההפך הוא הנכון; כאשר כל הקונספציות הללו מתחברות להן יחדיו - המסקנה הנובעת מכך היא כי המדיניות הנוכחית בצה"ל מתבססת על המשפט "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".