נחום תקום

את הסיפור הבא מספרים על ר' מאיר ליבוש וייזר, הידוע בראשי התיבות המלבי"ם, מחשובי פרשני התנ"ך והרב הראשי של בוקרשט במאה ה-19. פעם נאלץ המלבי"ם ללכת לשמוע דרשה של רב רפורמי. כאשר יצא, אמר למקורביו: מגיע לרב הזה "יישר כוח" - הוא פתר לי שאלה קשה.

תמהו השומעים, והמלבי"ם הסביר: את פרק ג' של מגילת קהלת, פותח שלמה המלך ברשימה הידועה של "עת". עת ללדת ועת למות, עת להרוג ועת לרפוא וכך הלאה. כל ה"עת" הללו מייצגים את המצבים הקיצוניים, שביניהם יש ממוצע. למשל: בין הלידה למוות נמצאים החיים; בין האהבה לבין השנאה מצויה האדישות. אבל מהו "עת לחשות ועת לדבר"? מה נמצא בין השתיקה לדיבור? כעת - אמר המלבי"ם - מצאתי את התשובה: זהו רב רפורמי, שמדבר ומדבר ואינו אומר דבר.

נזכרתי בסיפור הזה כאשר עיינתי במאמרו של נחום ברנע "עם המכנסיים למטה" (ידיעות אחרונות, 6.6.2011). ברנע עוסק בפרשת עופר-אירן, ובין היתר כותב כך: "בתקופת ממשלת אולמרט, ב-2008, חוקקה הכנסת חוק שנועד לטפל בעסקות עקיפות, בעיקר השקעות פיננסיות, עם אירן. החוק הורה על הקמת ועדה בין-משרדית, שתנהל רשימה של תאגידים שמקיימים קשר עסקי עם אירן. הכוונה הייתה לאתר תאגידים אלה ולאסור על חברות ישראליות לסחור איתם".

מה מבין הקורא התם משלוש המילים הראשונות של הפיסקה? שאת החוק הזה יזמה ממשלת אולמרט. ומה הוא מבין מהפיסקה הבאה? "על הרצינות שבה התייחסו בישראל לחוק תעיד העובדה שעברו שלוש שנים מאז נחקק החוק, ורשימה עדיין אין". מן הסתם - יבין שממשלת נתניהו ממסמסת את החוק החשוב של ממשלת אולמרט.

אלא שהעובדות קצת שונות, וכאן נכנס הסיפור על המלבי"ם. ברנע עושה כאן תרגיל לוליינות מרהיב: הוא אינו אומר את האמת - בלי לשקר.

"הצעת חוק איסור השקעה של גופים מוסדיים בתאגידים המקיימים קשר עסקי עם אירן" הונחה על שולחן הכנסת בשנת 2007 ופורסמה ברשומות ב-25.7.2007. זוהי הצעת חוק פרטית שיזם בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, וחתימתו היא הראשונה המופיעה עליה. לצידו חתמו עליה עוד 35 חברי כנסת - כמעט כולם מן האופוזיציה.

ההצעה אושרה סופית בכנסת ב-2.4.2008 ופורסמה בספר החוקים כעבור שישה ימים. אם למישהו יש ספק בדבר מקור ההצעה, הדבר נאמר במפורש בהערה בתחילת החוק: "הצעת החוק ודברי הסבר פורסמו בהצעות חוק הכנסת - 171, מיום י' באב ה'תשס"ז (25 ביולי 2007), עמ' 288". זוהי הצעת החוק של נתניהו.

כלומר: ההצעה איננה של יקיר-ברנע אהוד אולמרט, אלא של שנוא-נפשו בנימין נתניהו. אז איך מסתדר ברנע עם העובדות הללו? הוא אומר דבר נכון - "בתקופת ממשלת אולמרט, ב-2008, חוקקה הכנסת חוק" - אך מסתיר את שמו של יוזם החוק.

אגב: במקרה הזה, דווקא העובדה שנתניהו הוא שיזם את החוק, מוסיפה משקל לטיעונו של ברנע בדבר אי-אכיפתו. הרי ביבי הוא ראש הממשלה כבר למעלה משנתיים והוא שם את הנושא האירני בראש סדר היום שלו, ולכן מגוחך שגם תחת ממשלתו לא מיושם חוק שהוא עצמו יזם.

אבל ברנע כל כך עיוור בכל מה שקשור לאולמרט, כל כך סומא בכל מה שקשור לנתניהו - עד שתארו לעצמכם מה קורה כאשר שני אלו נפגשים. בעצם, לא צריך להפעיל את הדמיון: המאמר הזה נותן את התשובה. העובדות? האמת? אל תטרידו את ברנע בזוטות כאלו. יש לו חשבונות לחסל.