בריונות בישראל - אישית וציבורית

הצתת מסגדים כמו זאת האחרונה בכפר מועיר, ואחרות לפני כן על-ידי נערי טרור הג'בלאות היא פשע פלילי, ולא רק אלימות או בריונות. אך בדומה לאלימות - המעשה מצוי, כמו בכריך, בין השראה מלמעלה לבין העדר אכיפה מלמטה. בריונות היא חממה לאלימות וזאת גם להרג וגם לרצח. האם התופעה שצריך לנפץ שמשות, לפרוץ דלתות וכיוצא באלה פעולות כוחניות כדי שהשלטון האטום ישמע זעקות ומצוקות - היא בריונות. מאידך-גיסא, האם סגירת "שאלטר" (בלי רעש) של עובדי חברת החשמל, או נעילת שערי הנמלים הן לא בריונות. את התשובה אפשר לתת בכמה דרכים. באמירת הן או לא. או שהתשובה תינתן בשיטה של השאלון האמריקני שלפיה אנו מעמידים בפני השואל כמה אפשרויות והוא בוחר את מה שהוא רואה כנכון.

"בריון הוא אימתן, אלים, איש זרוע, המשתלט בכוח האגרוף. בריונים - כינוי בימי מלחמת היהודים נגד הרומאים בסוף ימי הבית השני, קנאי החרות שנלחמו בזרוע ובאכזריות נגד הרומאים בחוץ ונגד היהודים המתונים בפנים". ככה אברהם אבן שושן במילון העברי. אבן שושן היה לשונאי, מן המעולים שהיו לנו עד כה. הוא לא מפרש מה היא בריונות מבחינה התכונה הפנימית שלה והמאפיין החיצוני - הפסיכולוגי חברתי שלה. הוא אינו פסיכולוג סוציולוגי שיבהיר לנו מה הרקע לבריונות, במישור האישי- חינוכי והציבורי פוליטי.

בשנות ה-60' השמיעה להקמת מועדון התיאטרון, הנפלאה, את השיר "אצלנו יש כבוד עצמי" שמקורו (על מלחים) כנראה צרפתי ותרגם אותו חיים חפר והנה הבית הראשון.

אצלנו יש כבוד עצמי
ויש גם רגש לאומי,
על כל מילה לא מנומסת -
אנו שוברים קודקוד ולסת

אבל הכבוד העצמי לא חייב למצוא תמיד ביטוי בצורה קיצונית ואצל מלחים בלבד. אפשר גם בכתובים ובהבל פה. נכחתי בהתכנסות ב-21 באפריל בצהרי יום ה' כאשר מאות אנשים, פעילי "שמאל", אמנים ואנשי רוח התכנסו מחוץ לבית דיזנגוף בתל אביב, פעם "מוזיאון תל אביב", שבו הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. הם באו כדי לחתום על "הכרזת העצמאות מהכיבוש" ולהביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית בגבולות 1967. אין לי כל כוונה ברשימה זאת לעסוק בהתכנסות ותכליתה, אלא אך ורק בתופעת הבריונות, לפי כל הגדרה, שהופגנה במקום.

אני לא יודע אם הבריונים היו פעילים מטעם הימין, כפי שנכתב בעיתונים, וגם אין זה משנה מבחינתי. שכן כשם שהמונח "שמאל" השתבש לגמרי, גם המונח "ימין" אינו מה שהיה בימיהם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. הראשון אינטלקטואל, איש ספרות ושירה, הוגה, הומניסט, נואם בחסד וגם מגלומן. השני איש החוק והמשפט, ג'נטלמן, נואם מסעיר, אדם צנוע ומגלומן בעת ובעונה אחת. אני בספק אם מי מן המפריעים במפגש ידע מה התורה של ז'בוטינסקי ומה מנחם בגין חשב על מערכת נורמות של חוק וצדק, או מי מהם מכיר את תורת הרוויזיוניזם מצד אחד ותורת בר בורוכוב ו-א.ד גורדון מצד שני.

אני כמעט משוכנע שאלה לא ידעו גם מהי "ברית הבריונים". ברית הבריונים הייתה תנועה לאומית רוויזיוניסטית שפעלה בארץ ישראל בשנות ה-30'. התנועה התנגדה לשלטון הבריטי, ודגלה בשיבת העם היהודי לארצו, אפילו בכוח הזרוע. מקימי התנועה היו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין (שלישייה אינטלקטואלית למהדרין - צ.ג). הייתה זו למעשה התנועה הראשונה בארץ ישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים, ויש הרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין בבריטים, שהתבטא מאוחר יותר במחתרות אצ"ל ולח"י (ע"פ ויקיפדיה). כל אחד ואחד מהם איש שקט, נעים הליכות, מסביר פנים, ג'נטלמן, חרף סערות פנימיות אידיאולוגיות. אם הם דגלו באלימות הרי זה נגד הכובש הבריטי.

המפריעים מול בית דיזנגוף באו בגפם, עם כרזות וחלקם עם מגאפונים וצפצפות. וזה הלקסיקון ששמעתי: זבל, חתיכות חרא, טינופות, בוגדים, לכו לעזה, החמאס יטפל בכם, פרופסורים שמאלניים, הלוואי שהכל יתפוצץ לכם בפרצוף. זה רק מבחר מתוך הכינויים. אגב חלק מסיסמאות המזוהמות והמזהמות הופיע בסרטונים באינטרנט לציון "יום ירושלים" האחרון. כאילו להודיע לתל אביבים שהם לא לבד. מאחוריהם עומדים הפלנגות הלאומניות-דתיות, שיודעות סיסמה מהי, ועוד יותר.

אשר לתל אביבים החילוניים, התבוננתי בפניהם של הצעקנים שמא יש איזה סימן חיצוני של התנהגות סטראוטיפית. לא מצאתי. אילו עברו על פני ברחוב, לא הייתי כמובן מבדיל ביניהם לבין איש שמאל או איש ימין-סולידי. היו מהם גברתנים, והיו צנומים, כמה נשים בעלות מבנה חסון עם חזה וישבן שדחפו קדימה ואחורה וכמה שבריריות-ממושקפות. ראוי לציין כי חרף העובדה שהם היו בודדים והמתכנסים היו רבים, האחרונים, בין מתוך איפוק אישי ובין כדי לא לשחק לידי הבריונים, שללא ספק מגמתם הייתה פרובוקטיבית, לא הגיבו. ואין זה דבר של מה בכך כאשר הצעקנים לא מפנים פניהם לשמיים אלא מולך. אתה האויב, הבוגד, את המופקרת, הזונה. הייתי עם מצלמה, וצילמתי את המתכנסים וגם את הצעקנים. אני לא מביא את תמונות הצעקנים, כי אני לא רוצה שיגיעו אלי, לבלוג שלי, ואין לי עניין להזמין אותם.

ואגב הבלוג: אנו כבר רגילים לגסות רוח וסחי בביטויים שמופיעים בחוצות, במגרשי ספורט ובטוקבקים. לפעמים לא רק השפה חושפת את הבריונות אלא גם הסגנון. הנה תגובה לפוסט שלי לקראת יום השואה שהתפרסם באחד האתרים: "אני מצהיר בזאת שלא קראתי את גודש המילים שכתבת. אין לי סבלנות לזה. הדבר היחיד שיש לי ללמוד מן השואה זה 'כל דאלים גבר'. כל המילים על אלוהים, מצוות, אשמות וכיוצא בזה, הן מילות סרק. יש חוק פשוט בטבע, והוא תקף גם לגבי בני אדם. החזק והמתוחכם משליט את רצונו על החלש".

אינני יודע אם מחברו של "מיין קאמפף" היה כותב זאת בצורה בהירה יותר. אבל הנה, זה לא נכתב בקיץ 1923 בכלא לנדסברג לעם הגרמני, אלא נכתב באפריל 2011 באתר ישראלי. זה לא נכתב על-ידי נאצי אלא על-ידי יהודי, שאינני יודע היכן הוא מתגורר - כאן או בחו"ל. מה גם שהכותב ככל הנראה אינו מצוי במקור הביטוי.

כל דְּאַלִּים גבר (בארמית: כל החזק - גובר) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא (דף ל"ד, עמ' ב'), ביחס למקרים שבהם אין כל דרך לבית הדין לברר את האמת, ופירושו: מי שבידיו הכוח - זוכה. בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר וצדק (ויקיפדיה), וככה נאמר במקור: הקביעה "כל דאלים גבר" מתייחסת רק לתפיסה הראשונה של הנכס, שהתופס ראשון את הנכס זוכה בו עד שיביא חברו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה, לא יוכל לתפוס את הנכס מיד המחזיק בו, שהרי לא מסתבר שיתקנו חכמים שיהיו במריבה ובמחלוקת כל ימיהם, ויגבר זה היום ומחר חברו (daat.co.il).

לקראת המלחמה שתכנן היטלר נגד ברית המועצות בשנת 1941 ("מבצע ברבארוזה") הוא התבטא ככה: "עָם בעל עליונות תרבותית וחסר 'מרחב מחיה', אינו זקוק לצידוקים נוספים. בעיניו היה הדבר כתמיד עניין של חוקי טבע... אדם אחד לוקח משהו מאדם אחר, ובסופו של דבר אפשר רק לומר שהחזק מנצח. אחרי הכל זה סדר הדברים ההגיוני ביותר" (איאן קרשו - היטלר - נֶמֶסיס ע' 359, "עם עובד", גרסה עברית, 2005).

אבל גם אם נצא מתוך ההנחה שמדובר באלימות פיזית - מה קרה בסוף למחבר של "מיין קאמפף" שחלק מן האמונה הזאת שהבאנו מצויה בדפיו? ומה קרה לבריונים הגדולים בהיסטוריה? למשל לאחרון שבהם, ראדקו מלאדיץ', הסרבי ש"גבר" על שמונת אלפים בוסנים וטבח בהם. ומה קרה למנהיגים בעלי כוח האחרים באזורנו בימים אלה? גם במקורות, קין האָלים לא יצא נקי מרצח הבל. אלה הָבָלים של טוקבקיסט נבער מדעת.

בריונות "מובנת"

יש בריונות שהסיבה נראית בעליל. כמו הכאת צוות רפואי על-ידי אדם שפקעה סבלנותו לחכות בחדר מיון בבית חולים. אני מתכוון להתייחס, ולא חלילה להצדיק. שכן מלבד הנזק הגופני והפגיעה הנפשית שהפורע גרם לאיש הצוות, הוא גם נטל את החוק לידיו. זאת בדומה לאלימות שהיא תוצאה ישירה להעדר אכיפת החוק או לעינוי הדין, ויש ויג'ילנטים שמחליטים כי בהעדר צדק ציבורי, הם יעשו אותו. האין שוטרים כאלה אצלנו. או אלה בסרטי פעולה, ממצבים בחזקת ש"הצדק ינצח". אם החוק לא עושה זאת, הם משמשים לי ולכשמותי, קתרזיס מתסכל בשל חוסר האונים שהחברה המאורגנת מפגינה נגד פורעי חוק, אלימות ובריונות מכל סוג שהיא לפי החוק.

אולם במציאות ניתן לתרץ שימוש בכוח כהגנה על יהודים מפני מתנכלים אנטישמים. זאת עד כדי הפיכת הגורם הזה בעצמו לאלים וגזעני. דוגמה טובה היא ה"ליגה להגנה יהודית" שהוקמה בניו-יורק. זהו ארגון שנוסד על-ידי מאיר כהנא בארה"ב בשנת 1968. הליגה אמורה הייתה לכאורה להגן על היהודים מפני בריונים לבנים ושחורים, בעיקר ברבעים יהודיים דתיים בניו-יורק. אך בפועל זאת הייתה תנועה גזענית רדיקלית. כהנא, היה איש רב תהפוכות, יפה תאר, מוכשר ומנהיג כריזמטי. הוא עלה לארץ והעתיק לכאן את פעילות התנועה שלו, שהייתה גזענית, אלימה והוצאה אל מחוץ לחוק. לעג ההיסטוריה הוא כי בביקורו בארה"ב נרצח כהנא על-ידי מוסלמי.

אולם גם לאחר שהארגון הוצא אל מחוץ לחוק, הקוצים והדרדרים שנבטו ממנו השתרשו יפה בארץ. חסידיו של כהנא, עם שם ובלי שם, מצויים במקומותינו בין היתר על הגבעות שמהם הם יורדים לערוך פרעות בפלשתינים, להתנכל להם, לחבל ברכושם, ולעקור מטעים או להצית מסגד. מה שצריך זה להסתכל במילון של המשטרה. תמצאו שם: "תג מחיר", "רצח על-רקע כבוד המשפחה", "חיסול חשבונות", "סכסוך בין עבריינים", "נורה בטעות", "קנאה", ועוד. זה לא רק חלק ממילון עכשווי ישראלי אלא, משהו שיש להביא אותו בחשבון בחברה ה"נאורה" שלנו. בפועל יש חוסר אכיפה משווע הן מצד משטרת ישראל שאחראי לה השר לביטחון פנים והן מצד צה"ל שאחראי לנעשה בג'בלאות, ולשר אהוד ברק שמופקד על הצבא. שום גינוי בדיעבד אין בו כדי לתרץ מחדל מלכתחילה.

המחדל הוא בעצם השליטה של חוליגנים, מופרעים או נורמליים, על גבעות יהודה ושומרון. אלה מחבלים בכוח או בפועל אך לא בָשֵם. פלשתינים שעושים זאת הם מחבלים. תופעה זאת משתקפת גם בצורה אחרת מלבד העדר אכיפה. אם הפורעים שוברים מטה לחמו של איכר פלשתיני, עוקרים את מטע הזיתים או מעלים באש שדה, לא נשמע תגובה מהדהדת כמו במקרה של הצתת מסגד. גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון גינו את המעשה גינוי חריף. זאת לדעתי משום הנימוק "מה יאמרו הגויים" - יהודים מעלים באש את בתי התפילה של המוסלמים, ויש לכך השלכות בינלאומיות. כלומר, זה דבר רע מבחינה "הסברתית". "ההסברה", היא הרי בבת עינו של מי שעומד בראש הממסד שלנו.

דוגמה אחרונה לבריונות "דתית" מצאתי בידיעה בעיתון הארץ מיום 31.5.2011 בתשובה על שאלה: מדוע לא נעצר חשוד חרדי בתקיפה. זאת התבררה, לפי הידיעה, בבית המשפט: במשטרת ישראל מודים אנו מפחדים להיכנס למאה שערים. נציג המשטרה מצוטט כמי שאמר בדיון: ניסינו בעבר לעצור חשודים במאה שערים אך הותקפנו. וכאן ליבה של הבעיה, פתוחה כמו בניתוח שמועבר חזותית. יש בריונות אך אין הרתעה. אבל יש עידוד.

בריונות שגורמת לאלימות ומוות

דומני שלא עובר יום בישראל שבה לא מדווח על רצח, על-רקע זה או אחר, כולל רצח של נער בידי נער אחר (כמו במקרה של הרצח בבאר שבע, לא מכבר) במצב של שכרות אלכוהולית או רצח בכניסה לבר עוד בטרם באה טיפת וודקה לפיו של הרוצח. הבריונות עלולה להיות צעד מוקדם לאלימות קיצונית ביותר והוא הרג או רצח. בריונות כלפי איש שסופה רצח. בריונות כלפי נהג אחר שסופה הרג או רצח. אנו לא היחידים בעולם בזירה האלימה והרצחנית הזאת. במשדר "רואים עולם" ב-4 ביוני השנה, התוועדנו לתנועה בארה"ב ששמה "האזרחים הריבונים". גם שם זה מתחיל בבריונות כלפי אלה שנראים בעיני החברים ההזויים בגוף הזה כעומדים בדרכם. גם כאן זאת השראה שסופה אלימות ואיומים, גם ברצח. אבל אנו מדינה יהודית שהדברה "לא תרצח" אמורה להיות מנטרה. וראש הממשלה עומד על כך שהפלשתינים יכירו בנו כ"מדינה יהודית".

כמו שאין עשבים שוטים בלי אור השמש ובלי מים, ככה אין אלימות ובריונות בלא השראה מגבוה. וזאת מצויה אצלנו. לא נכביר מילים על הרקע לרצח רבין, ואנו יודעים יפה מי היו המסיתים. הם נראו ונשמעו, לא בהסתר אלא בפרהסיה. בריונות זאת קיימת ואף נסבלת במקרים של אותם פורעים שקרויים "נערי הגבעות" שאותם הזכרתי. אלמנטים חריגים ואלימים שהמציאות הפוליטית והעדר אכיפה חוקית הופכים אותם למסוכנים לחברה ואת המאחזים שבהם הם יושבים לשטחי הפקר. כל זאת מכיוון שהחוקים שלנו הם הפקר. הם למדרס, כמו המדרכות בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס. שם פוסעים על "כוכבים" מתוך כבוד. כאן דורכים על חוקים מתוך זלזול. ואין לכחד. הבריונות לא תמיד מוצאת ביטוי בכוח הזרוע בלבד. ישנם מנהיגים אצלנו, שבהופעותיהם ובדיבוריהם משדרים בריונות והסתה.

הבריונות, שורשי האלימות והתוקפנות, על-רקע שונה, בחברה שסועה, כמו שלנו, בעולם התנודתי כיום, ההגירה הרב גזעית, החלל שנוצר מאיבוד המורשת החברתית או השבטית, משמש חומר מחקרי רב של פעילי חברה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים חברתיים ומומחי תקשורת. בסקר מסוים, שבו משתתפים עשרה אנשי מדע בינלאומיים בתחומי החברה והרוח, מנסה עורך הדיון, הסוציולוג ניל ווייטהאד, לבחון באיזו מידה בשולי המרחב של החלל האתני, האלימות הופכת צורה של הסכמה תרבותית לנוכח אובדן מורשת מסורתית בעתות של תנודה של קהילות אתניות. לדעתו, כל עוד לא נביא בחשבון את הגורם שמסית לאלימות, לא נצליח לרדת לשורשיה.

זהו השורש הפורה אלימות ובריונות, לא רק מצד יחידים פרטיים, אלא מצד נושאי משרות ציבוריות שהם מסיתים בפועל ובכוח(בפוטנציה), במודע או שלא במודע, למעשים שיש בהם אלימות ובריונות. אלה לא עשבים שוטים, אלא ערוגות של צמחים פורחים שמצויים אצלנו, והתוקפנות ליד בית דיזנגוף בתל אביב היא אחד הענפים שמשתרכים בנוף החברתי תרבותי שלנו.

לפני יומיים, ב-15 ביוני, קיים המכון לדמוקרטיה בירושלים דיון "שולחן עגול" בנושא לימודי האזרחות בישראל. לקראת הדיון הופיעו באתר המכון ראיונות עם שלושה שרי חינוך בעבר: הרב לוי יצחק, יוסי שריד ופרופסור יולי תמיר. כצפוי, הגישות לנושא של השלושה היו שונות, אבל שלושתם ללא יוצא מן הכלל הרגישו את החֶסֶר בלימודי הנושא. והרי הבריונות, האלימות, פריקת עול החוק- אלה כולם ילדים חוקיים של העדר מודעות לאותו חלק מחיינו שנקרא אזרחות. ושוב, כפי שאני מדגיש חזור והדגש, מערכת החינוך כשלה, אבל השותפים לכישלון, הם אזרחי ישראל. גם בהעדר פעילות חינוכית ברשות היחיד וגם במחדלים ברשות הרבים. מן הדברים המעניינים ואף המאלפים של שלושת המרואיינים, בחרתי אמירה אחת של יוסי שריד: "אזרחות היא אולי הדבר היחיד שצריך יותר לחיות אותו מאשר ללמוד אותו". הפרוש שלי לאמירה זאת הוא: אם יהיה ביקוש לדבר החשוב הזה בחיינו, יהיה גם היצע. אם הציבור ידרוש, מערכת החינוך תהיה חייבת להיענות. ויש גם - מצד שני - שנוגע לעניינינו, כפי שהתבטא הפילוסוף האנגלי אדמונד בורק: כדי שהרוע ינצח אין צורך אלא שאנשים טובים ישתקו.