העיתון "אסיה טיימס" און-ליין, מפרסם (24.5.11) מאמר שכותרתו:
ישראל כהגמון של המזרח התיכון1. במאמר זה מציג דוד פ' גולדמן ממצאי מחקר המנתח התפתחויות עיקריות במצבה היחסי של ישראל באזור עד סוף המאה ה-21, בהתבסס על הדוחות הדמוגרפיים האחרונים שפרסם ארגון האו"ם; לב העניין, כצפוי, הוא המודל הדמוגרפי. מודל זה מבוסס על תחזיות ארוכות טווח, אולם הנחת היסוד בניתוח זה היא התפתחות טבעית שאינה מוסטת ממגמותיה הנוכחיות בהשפעת אירועי אי-רציפות (משברים) - מלחמה, אסונות-טבע או מגיפות קשות.
בדברים הבאים אנסה לסקור את עיקרי הממצאים המובאים במאמר ומשמעויות אקטואליות שלהם, ולא לבקר אקדמית את עבודתו של דוד פ' גולדמן.
לטעמי, המסר החשוב ביותר במאמר נוגע לחשיבות המכרעת של הדמוגרפיה בהתפתחותן והישרדותן של מדינות. אף שעובדה זו אינה בגדר חדשה מרעישה, אין היא זוכה לתשומת הלב הראויה, ואיהנה מקבלתה בתכנון הלאומי את המשקל הראוי לה. עוצמתה של הדמוגרפיה טמונה בשלושה שיקולים מרכזיים:
א) הפן האתי - התפתחות דמוגרפית אינה ניתנת ל"מחיקה";
ב) קבועי הזמן - קבועי זמן ארוכים ותהליכי שינוי איטיים אבל רציפים;
ג) תהליכים דיפוזיוניים - ההשלכות הראשוניות (ישירות) של הדמוגרפיה חודרות לכל דפוסי החיים החברתיים במדינה, אבל להשפעתה גם השלכות מסדר גבוה יותר. על חלק מהשלכות אלה עומד המאמר.
טענה מרכזית של המאמר היא שאם תישמר רמת הפוריות הנוכחית בישראל ובמדינות מפתח אחרות במזרח התיכון, כטורקיה ואירן, תהיה האוכלוסיה הצעירה בישראל (גילי 24-15) גדולה יותר מאשר בכל אחת ממדינות אלה, דהיינו: צפי הריבוי בישראל גדול מזה שבשתי מדינות אלה.
בסוף המאה ה-21 יגיע מספר האוכלוסין בישראל ל-24 מיליון נפש. משמעות הדבר, בין היתר, היא שבסוף המאה הנוכחית תוכל ישראל להחזיק בצבא היבשה הגדול ביותר במזרח התיכון. כבר באמצע המאה ה-21 יהיה לישראל מבנה אוכלוסיה מתאים לקיום מדינה מודרנית של אמצע המאה ה-21, ללא תלות בייבוא כוח-עבודה חיצוני ובאיכות הדרושה לקיום עליונותה הטכנולוגית באזור.
המחקר צופה שההתפתחות הדמוגרפית הנוכחית באירופה המערבית, מביאה לדעיכת המדינות הקיימות ו/או לשינוי מוחלט של אופיין הלאומי העכשווי. האידיאולוגיות הליברליות והנוצריות אינן מספקות למדינות אירופה את החיוניות הדרושה להמשך קיומן, ובעובדה זו רואה כותב המאמר את אחת הסיבות ליחסה של אירופה לישראל כיום - קנאה וטינה.
בזבוז הזמן של השליטים האוטוקרטיים של רוב המדינות המזרח תיכוניות בשישים השנים האחרונות, בעיקר בנוגע לעיכוב התפתחותן הכלכלית, מוביל לכך שעוד לפני אמצע המאה ה-21, יהיו בידי מצרים רק כ-50% מן המשאבים הדרושים לאספקת מזון לאוכלוסיה, וחלקים ניכרים מאוכלוסיה זו יצטרכו להגר למדינות אחרות. טורקיה ואירן מודעות גם הן לחלק מההיבטים של התפתחויות אלה, אבל עדיין אינן מצליחות להשתחרר מאילוצים ישנים המעכבים את התפתחותן הלאומית.
המחקר גם מצביע על כך שההתפתחויות החיוביות בישראל טומנות בחובן גם סיכונים. יש להניח שהתפתחויות אלה אינן נעלמות גם מעיניהם של הפלשתינים ושל המצרים והסורים. אלה כאלה עשויים לרצות לנצל את הא-סימטריה הקיימת עדיין כיום בכוח-אדם ובתשתיות צבאיות כוללות, כדי לשנות בישראל את קו המגמה הנוכחי, הנראה להם מסוכן, כל עוד יש באפשרותן. אם לא ישיגו את מטרותיהן בדרכים פוליטיות, הן עשויות ליזום אינתיפאדה חדשה, מלחמה או שני הדברים גם יחד.
תחזית זו, חרף האפשרות שלא כל הנחות היסוד בה תתגשמנה כפשוטן, חוזרת ומעלה על נס את הציונות ואת חשיבותה דווקא בימים אלה. לגבי חלק מהישראלים הפוסט-מודרניים, עצם הקמתה של ישראל היא שגיאה ושימורה כמדינת לאום יהודית - הוא כבר חטא. אופק הסתכלותם מצטמצם במקרה הטוב לדור הקרוב, ומנקודת ראות זו, עצם הקמתה של ישראל הוא קץ הציונות. אולם, לציונים אמיתיים, אלה שרואים בציונות תנועה לאומית שלה שלוש מטרות מרכזיות: הקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל ושימורה, וריכוז רובו ככולו של העם היהודי במדינת הלאום שלו, וחידוש החיים היהודיים המלאים כעם ריבון החי על אדמתו, מתפתח ויוצר - זו בשורה אמיתית, המדגישה את חשיבותן של שלוש הרגליים שעליהן ניצבת הציונות.
התחזית שמציג המחקר של גולדמן, דווקא מבליטה את העובדה שהאיום העיקרי שנשקף לעם היהודי מהישארות בגולה אינו האיום הפיסי (כאן ו/או שם, למרות השואה), אלא דווקא השמד וההתבוללות. אם 650 אלף יהודים יכולים להפוך ל-24 מיליון תוך פחות מ-150 שנה, צא ולמד כמה יהודים יכול היה העם היהודי למנות כיום ללא השמד הרוחני והפיסי שסבל במאה השנים האחרונות, ומה היה מעמדו בעולם במקרה זה.
ומכאן לכל "רואי השחורות": חברים, הדליקו את האור, ואל תעצמו את העיניים!
