יחסי ישראל ארה"ב: האם עלינו לומר שלום לתהליך השלום?

באשר למצב הכללי של יחסי ישראל ארה"ב, קשה לראות את הדברים באור וורוד. השאלה היא אם יהיה רע או אם יהיה רע מאוד. בכל מקרה, בטוח שלא יהיה טוב. הסיבה היא אופיו של אובמה. הוא אדם מאוד ארוגנטי, והוא לא אוהב לצאת ממחלוקת כשידו על התחתונה (זה בלשון המעטה). להודות בטעות זה פשוט לא ב דנ"א שלו. בהרבה מערכות הירארכיות להיות צודק בוויכוח עם הבוס זה מתכון לסיום הקריירה – הבוס לא תמיד צודק, אבל הוא תמיד הבוס. אובמה איננו הבוס של נתניהו, אבל היחסים בין ישראל וארה"ב אינם רחוקים מזה, לארה"ב יש גם אינטרסים נוספים באזור, אינטרסים שאינם קשורים לישראל, אותם אובמה חייב לקחת בחשבון.

יתרה מזאת, אובמה הוא אדם נוקמני ונוטר. הוא לא שוכח. התבטאויות בתקשורת האמריקנית כמו "נתניהו עשה לאלבאמה בית ספר" (רש לימבאו - Rush Limbaugh, שדרן רדיו פופולרי – יותר מ 600 תחנות וקהל מאזינים המוערך בלמעלה מ 40 מיליון), או "נתניהו בנאומו הוציא למדיניות החוץ של אובמה את הקישק'ס" (eviscerated President Obama's foreign policy) רק מוסיפות שמן למדורה. החשבון יוגש במוקדם או במאוחר – אולי לא לפני נובמבר 2012, אבל זה יבוא. במה בדיוק זה יתבטא? אני מעדיף לא לנחש. בינתיים צריך להתפלל שאחרי הבחירות השאלה הזאת לא תהיה יותר רלוונטית.

אינני חושב שלאובמה יש מה שהוא אישי נגד מדינת ישראל או נגד היהודים בכלל, או נגד נתניהו בפרט, אם כי אי-אפשר לא לראות שבין שני האישים האלה אין "כימיה". זה לא שונה בהרבה מהיחסים המתוחים ששררו בין שמיר לבין בוש האב ומזכיר המדינה שלו, ג'ים בייקר. אף נשיא אמריקני לא ניהל את מדיניות החוץ של ארצו ע"פ האהדה או האי-אהדה שלו לישראל וליהודים, למעט אולי הנשיא קארטר, אבל זה באמת מקרה חריג. כל הנשיאים שהיו לארה"ב מאז שמדינת ישראל הופיעה על המפה ניהלו את מדיניותם ע"פ מה שהם ראו כאינטרס של אמריקה, וכך זה צריך להיות. בשביל זה הם נבחרו לתפקיד.

אם הם טעו או קראו לא נכון את המציאות זו זכותם. לאלבאמה יש השקפת עולם משלו על מעמדה של ארה"ב בעולם ואיך צריך לנהל את מדיניותה. זו השקפת עולם השונה באופן מהותי מזו של כל קודמיו בתפקיד, והוא נוהג בהתאם להשקפתו זו. המדיניות בה אובמה נוקט במסגרת יישום השקפת עולמו גורמת לו לפגוע בצורה בוטה כמעט בכל בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב. בשל התלות שלה בארה"ב, מדינת ישראל נפגעת יותר מאחרות, אבל זה הכל.

אני חייב להוסיף כאן הסתייגות. ייתכן שאני טועה לגבי היחס האישי, ואובמה הוא בכל זאת מהדורה חוזרת של קארטר. הבעיה היא שגם אם זה נכון, עדיין אין לישראל הרבה מה לעשות. הציבור האמריקני בחר באובמה וצריך לחיות עם זה. אם הוא ייבחר לתקופת כהונה שניה צריך יהיה לחיות עם זה עוד ארבע שנים.

לכאורה אובמה היה צריך לחתור למציאת הסדר כל שהוא – כי זה היה מעשיר את סל "ההישגים" שלו שכרגע הוא ריק מתוכן. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. הסדר זה לא פתרון. על האחרון אף אחד לא מדבר. לא הקשקשנים של קדימה, לא הברברנים של התקשורת ואפילו לא ההזויים של השמאל הישראלי. מה שכולם מתכוונים לו זה איזה שהוא הסדר חלקי אותו אובמה יוכל לכפות על נתניהו אם הוא רק יכופף לו את היד מספיק חזק.

הבעיה כאן היא שזה לא עונה על הצרכים של אובמה. מעבר לעובדה שמדיניות החוץ איננה בראש מעייניו של הבוחר בארה"ב, ל"הישג" כזה, גם כאשר מתלווה אליו מיטב הספין, יש תוחלת חיים קצרה מאוד (עיין ערך חיסולו של בין לאדן). שניים שלושה ימים – מקסימום שבוע, של כותרות והנושא יורד מעל סדר היום. אובמה זקוק למה שהוא יותר מוצק. עד הבחירות יש שמונה עשר חודש. מה אובמה יעשה בזמן הנותר? אם יהיה הסדר במזרח התיכון האבטלה לא תמשיך לצמוח? אם יהיה הסדר במזרח התיכון החוב הלאומי לא ימשיך לתפוח? ומה עם מחירי הדלק? ומה עם מחירי המוצרים בסופר מרקט? ומה עם ההסתבכות הבלתי מובנת – וכנראה גם לא חוקית - במלחמת האזרחים בלוב. הסדר במזרח התיכון לא ייתן תשובה לאף אחת מהבעיות וגם לא לבעיות אחרות שעשויות להתעורר. חיפוש אחרי הסדר זה כבר סיפור אחר.

חיפוש לא מסתיים ביום אחד וגם לא בשבוע. חיפוש דורש זמן, ואפשר ל"מתוח" אותו כמעט בלי גבול. ומה בינתיים? נשיא מחפש אינו יכול לעסוק ב"קטנות" (Mundane problems). הציבור יקבל את זה בהבנה – זה מה שאובמה מקווה. הבעיה הפלשתינית היא עבור אובמה התרנגולת המטילה ביצי זהב. הוא לא יזדרז לשחוט אותה ע"י מציאת/כפיית הסדר. זה מסביר מדוע כל הצעדים בהם אובמה נקט עד היום, נראים יותר כמאמצים להנצחת הסכסוך מאשר כניסיונות ליישב אותו.

אמרה אנגלית ידועה היא אם יש רצון, מוצאים את הדרך (Where there’s a will, there’s a way). לא נראה היום שמחפשי הפתרון לבעיה הפלשתינית אינם מוצאים את הדרך רק בגלל שמפת הדרכים איננה ברורה מספיק (מה גם שהיום אפשר להיעזר ב GPS. . . .)

לגישתו זו של אובמה שותפים במידה כזאת או אחרת גם גופים אחרים המנסים "לסייע" לטיפול בסכסוך (מספרם של אלה הוא כחול אשר על שפת הים). לכל אחד מאלה מניעים משלו. ניתוח מלא ומפורט של מניעיהם של כל הבוחשים בקלחת הוא מעבר ליכולת אנוש. דבר אחד אפשר לקבוע בוודאות, אצל אף אחד זה לא נובע מאהבת יתר של הפלשתינים. גם כאשר מדובר בממשלות ערב.

קשה להיות אופטימי לגבי העתיד. אולי פעם יהיה טוב, אבל קרוב לוודאי שלפני שיהיה טוב יהיה הרבה יותר רע. ייתכן מאוד שמה שדרוש זו נַקְבָּא נוספת – אמיתית ולא מדומה, על-מנת שהפלשתינים ישלימו סו"ס עם קיומה של מדינת ישראל ויבינו שהם צריכים לחיות אתה.

בחזית הפנים במדינת ישראל, המצב עוד יותר גרוע. עבור ציבור שלם של מתיימרים לדבר בשם השלום, העיסוק בשלום איננו אלא כלי ניגוח פוליטי. שלא לדבר על כך שזאת פעילות המפרנסת בכבוד את העוסקים בה. כל זב ומצורע הוא "פעיל שלום". הוא נוקט ביוזמות, ליצירתיות שלו אין גבולות, הוא מפגין בכיכרות, הוא נושא את דבריו מעל במות, ואת ה"מכשול לשלום" הוא מוקיע בראש חוצות. נתן אלתרמן כתב על כך את השורות הבאות:

אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמיקדם,
רק זאת אעשה:
אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק.

לסיום החלק על יחסי ישראל ארה"ב, ברצוני להפנות את תשומת הלב למאמר מעניין שהתפרסם לאחרונה בעיתון הארץ, המאמר נכתב ע"י לי-און הדר, ישראלי החי בארה"ב ומועסק ע"י אחד ממכוני החשיבה (Think tanks) בוושינגטון. המאמר משווה את יחסי ישראל ארה"ב עם היחסים שהיו לארה"ב עם דרום וייטנאם בתקופת הנשיא קנדי ונגו-דין דיים. הנקודה העיקרית במאמר עוסקת בדרך בה ארה"ב השיגה את החלפת המישטר (regime change) כשהשליט הוייטנאמי סרב לרקוד לפי החליל שלה. המלחמה בוייטנאם נמשכה כמעט עשר שנים נוספות, אבל תהליך ההתמוטטות של מגדל הקלפים הוייטנאמי החל עם החלפת המשטר שם. מהמאמר ניתן ללמוד עד היכן מימשלים אמריקנים היו מוכנים ללכת בעבר על-מנת להשיג את מטרותיהם.

הדברים נשמעים מאוד קיצוניים ובלתי מתקבלים על הדעת (Far fetched). המצב אז איננו דומה למצב היום (אף פעם אין זהות מלאה בין מצבים שונים בהיסטוריה) וגם הזמנים השתנו, אבל התבטאותה של סמנתה פאואר (Samntha Power), יועצת בכירה במועצה לביטחון לאומי של אובמה, שעל ארה"ב לנהוג במזרח התיכון כפי שהיא נהגה בקוסובו איננה נשמעת טוב, במיוחד לאור העובדה שהיא אפילו לא טרחה להסתיר לאיזה מהצדדים בסכסוך היא התכוונה. לא נעשה כל ניסיון להסתיר את מעורבותו של ממשל קלינטון במערכת הבחירות שהביאה להחלפתו של נתניהו בברק ב-1999.

את גישתו של אובמה לפוליטיקה אפשר למצות במשפט קצר אחד מי שלא עושה, לא טועה. כבר בשלב הראשון, בתקופת כהונתו כסנאטור במדינת אילינוי, הוא נהג להצביע נוכח (present) בכל נושא שהיה שנוי במחלוקת. "נוכח" זה אפילו לא "נמנע". הוא הצביע כך קרוב למאתיים פעם (!). הוא המשיך בקו הזה גם אחרי שנבחר לסנאט של ארה"ב. שם זה בלט פחות כי הוא כיהן כסנאטור זמן קצר בלבד. מאז כניסתו לבית הלבן, הימנעות מנקיטת עמדה או צעדים מעשיים כל שהם עד שהנסיבות אינן מותירות לו ברירה היא המגמה השלטת, וגם אז, אם רק אפשר, אובמה מסתפק בנשיאת נאום.

הוא מאמין גדול בכוחה של הרטוריקה, במיוחד זו שלו, להזיז דברים. גם כשמדובר בנאומים הוא יותר נגרר מאשר יוזם. את נאום "אביב העמים" בעולם הערבי שהוא נשא במחלקת המדינה ב 19 במאי, קרוב לוודאי שאובמה היה דוחה למועד יותר מאוחר אלמלא הוא היה חש צורך להכין "קונטרה" להופעתו של נתניהו בפני הקונגרס. נתניהו "החזיר" לאלבאמה במטבע שלו – במקום להציג מדיניות, גם הוא נשא נאום. אובמה לא ציפה לזה.

יש בכל זאת הבדל מהותי בין הגישות של שני הנואמים. נתניהו הקדיש את נאומו לסכסוך, נושא שמלכתחילה היה מטרת בואו לארה"ב. הוא פרט שורה של נקודות שבלי למצוא להן פתרון אין כל סיכוי ליישב את הסכסוך – מה שבז'רגון "השלום" נהוג לכנות "ליבת הסכסוך". אפשר להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה אם הוא היה צריך להציע צעדים מעשיים, אם הוא צריך להציע "מחוות", אם הוא היה צריך לנקוט ב"יוזמה" מהפכנית, אם הוא היה צריך לעשות "צעדים מעוררי אמון", או אם הוא היה צריך "להתחייב" על מה שהוא וכו' וכו' וכו'. אבל הוא לא דבר בנאומו על טימבוקטו. דבריו הוקדשו לנושא.

אובמה, לעומת זאת, רואה בנאום אמצעי להסחת הדעת מאוזלת ידו בתחום המעשה (זה נכון לכל הנושאים בהם הוא נוגע), במסגרת הזאת, העיסוק בבעיה הפלשתינית הוא אמצעי להסחת הדעת מנושאים אחרים, הרבה יותר רציניים, בהם הוא נמנע מלגעת. נאום ה 19 במאי במחלקת המדינה היה אמור לעסוק ב"אביב העמים" בעולם הערבי, בפועל - "גבולות 1967" זה כל מה שנותר בזיכרון. בתום פרק הנאומים, אובמה יצא למסע בארצות אירופה שגולת הכותרת שלו הייתה ישיבה של גוש המדינות העשירות – ה G-8. הפגישה הזאת הייתה אמורה לעסוק בבעיות מפתח כלכליות בפניהן העולם ניצב. בפועל - סוגיית הגבולות של מדינה פלשתינית, שאולי תקום אי פעם, היא הנושא היחיד שזכה לכיסוי תקשורתי ושאליו התייחסה הודעת הסיכום של הפגישה. על בעיות הכלכלה ידונו בהזדמנות אחרת.

מטבע הדברים, הסכסוך הישראלי ערבי תופס מקום מרכזי במערכת היחסים בין ישראל וארה"ב. החידוש של אובמה הוא השימוש השיטתי בסכסוך כאמצעי להסחת הדעת מחוסר היכולת או חוסר הרצון שלו להתמודד עם הבעיות היותר רציניות בהן עליו לטפל כנשיא ארה"ב. אובמה לא המציא את זה. היו לכך תקדימים בעבר. למשל בתקופת קלינטון, מזכירת המדינה, מדלין אולברייט, "הסבירה" את חוסר התגובה של ארה"ב על ניסיון התנקשות בנשיא לשעבר בוש האב ע"י סדאם חוסיין, בכך ש"סרבנותו" של נתניהו מנעה גיבוש תמיכה של ארצות ערב בצעדים נגד הרודן העירקי (לשם השוואה, חילוקי הדעות שהיו אז עם הממשל לגבי גודל השטח שישראל הייתה אמורה למסור לפלשתינים ביהודה ושומרון היו בין ספרה אחת – באחוזים - או שתיים..).

השימוש בבעיה הפלשתינית כאמצעי להסחת הדעת (WMD – Weapon of Mass Distraction) הפך אצל אובמה לאומנות. מצד שני, העיסוק הבלתי פוסק שלו בנושא, עיסוק הגובל באובססיה, מעלה את האפשרות שהוא בכלל לא מעוניין במציאת פתרון. זה לא כל כך אבסורדי כמו שזה נשמע, מה גם שכמו כל פוליטיקאי, האג'נדה של אובמה איננה בהכרח מה שהוא אומר.

אובמה נמצא בעיצומה של מערכת בחירות לתקופת כהונה שנייה. מועמד לנשיאות נבחר על סמך הבטחות, נשיא נבחר לתקופת כהונה שנייה על סמך מאזן הישגיו – הרקורד שלו (ישנה כמובן גם אפשרות נוספת, נשיא מכהן יכול להיבחר בזכות זה שאין לו מתחרה רציני – ברירת המחדל. אבל לסמוך על זה, זה הימור מאוד מסוכן). מאזן הישגיו של אובמה בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו הוא דל ביותר (זה בלשון המעטה). בזמן שנותר עד הבחירות אין לו כמעט שום סיכוי לתקן את זה. יתרה מזאת, הוא לא קיים אף אחת מההבטחות שהוא פזר ביד נדיבה במהלך מערכת הבחירות של 2008. בנתונים האלה, הבעיה הפלשתינית והשימוש שאובמה עושה בה היא ממש מציאה.