האירו-נאצים (או ציפת העבר)

משבר האירו, או משבר הכלכלה היוונית, תלוי איך מסתכלים על זה, הוא יותר ממשבר כלכלי. הוא משבר הסולידריות האירופית- סולידריות שהיא פרי של רצון האומות האירופיות לברוח מהר ורחוק ככל שאפשר מאחיזתה של לאומיות פלגנית שהביאה את אסון מלחמת העולם השנייה. מנהיגי אירופה ובראשם רובר שומאן הצרפתי, אדנאואר המערב גרמני, אנרי ספאאק הבלגי, בשנות החמישים , וקרוב יותר אלינו - ז'אק דלור, כריס פטאן, ובימינו - גי פרהופסטאדט הבלגי וחוסה בארוסו הפורטגלי' הצליחו במידה לא מבוטלת להקים מסגרת של סולידריות אך לא הצליחו להשרות אווירה של סולידריות בין אומות אירופה.

האינטרס הלאומי הפרטיקולרי עיכב כל ניסיונות לפדרליזציה של אירופה דוגמת זו של ארצות הברית. סיבת הכישלון ברורה. היא הייתה צפויה לכל המתעניין בהיסטוריה, לא רק זו הפוליטית, אלא בעיקר בהיסטוריה של המין האנושי על ביטוייו המגוונים. גוויעת הלאומיות נוסח מרכס, או ממשלה עולמית המשרה שלום ושלווה נוסח קאנט הם אפילו לא חלום באספמיא. מצב של סולידריות בינלאומית או בין גזעית או בין שאר גילויים של פרטיקולריזם אתני הוא מצב לא נורמלי. הוא יכול אומנם להתקיים באותה מידה שלוליין יכול להלך על חבל דק, אך הלוליין עושה זאת, בדרך כלל על-מנת להרוויח את לחמו, ועם תום ההופעה, הנמשכת לא יותר מאשר שניות או דקות ספורות הוא יורד אל קרקע המציאות. מצב של סולידריות הוא מצב של ביניים בין תקופות של חיכוכים ועימותים. מצב של שלום הוא אך הפוגה בין מלחמות. המתאגרפים בזירה זקוקים מדי כמה דקות למנוחה על-מנת להשיב נפשם ולהיכון לסיבוב הבא.

הסיבוב הבא מתחיל בדרך כלל בעתות של מצוקה חברתית-כלכלית, וזה מה שמתרחש עכשיו באירופה. יוון, אך לא רק היא, הנמצאת בפשיטת רגל, זקוקה לעזרת אחיותיה לאיחוד, ובראשם גרמניה הנחשבת לקטר של הכלכלה האירופית. עזרה כזו האמורה לעבור דרך הבנק האירופי המרכזי , בעיקר באמצעות דחיית מועד הפירעון של אגרות חוב של ממשלת יוון, פירושה מיליארדי אירו על חשבון משלם המסים הגרמני, שכבר הביע, באמצעות נציגיו, ובראשם הקנצלרית מרקל, התנגדות חריפה. התנגדות זו הולכת וגוברת לנוכח סירובו הציבור היווני להשלים עם הרפורמות הנדרשות ממשלתו כתנאי לקבלת חבל ההצלה מהאיחוד האירופי. הגרמנים אינם מבינים מדוע המסים שלהם יממנו תשלומי העברה נדיבים לאזרח יווני המסרב לשאת בעול הצלת ארצו מהתהום הכלכלית. בשנה שעברה פרסם העיתון הגרמני פוקוס תמונת שער המציגה את האלה היוונית אפרודיטה במחוות יד מגונה תחת הכותרת "מושחתים במשפחת האירו". שישה אזרחים יוונים הגישו תביעת דיבה חמורה נגד עורך העיתון הכוללת גם סעיף אישום בפגיעה בסמלי הלאום היווני. התביעה אמורה להתברר בימים הקרובים בבית משפט יווני. הגרמנים מצדם מוחים על ביטויים חריפים כנגדם, כגון "אירו-נאצים", הנשמעים ביוון.

כאן נסדקת הסולידריות, ודרך הסדקים חודרים להם רוחות ושדים מן העבר. היוונים, לא רק הם אלא גם אפילו חלק מהאינטליגנציה הגרמנית, טוענים כי הסיוע הגרמני מגיע להם בדין, באשר החיל הכלכלי שעשתה גרמניה בעשרות השנים האחרונות יסודו באימפריית העבדים שהקים הרייך השלישי, אימפריה שבזזה את הארצות הכבושות והפכה את תושביהן לעבדים בשירותה. עוד בשנה שעברה האשים סגן ראש ממשלת יוון את הגרמנים בכך שעד עצם היום הזה הם לא פיצו את ארצו על כל זוועות הכיבוש של מלחמת העולם השנייה, ועל כמויות הזהב הגדולות שהם בזזו. אין זו טענה מופרכת. בתקופת מלחמת העולם השנייה גרמניה הייתה המדינה היחידה באירופה, למצער עד לשנה האחרונה של המלחמה, בה שגשגה הכלכלה. אומנם נכון כי ההפצצות מן האוויר על גרמניה בחדשי המלחמה האחרונים גבו מחיר כבד בחיי אדם , אך הם גרמו פחות נזק כלכלי מכפי שקיוו בעלות הברית. על-פי ההיסטוריון אנטוני ג'אדט, רק קצת יותר מעשרים אחוז מכוח הייצור התעשייתי של גרמניה נהרס עד מאי 1945. שני שליש מכלל המפעלים והמכונות בחבל הרוהר התעשייתי שרדו למרות שחלק גדול מההפצצות כוון לאזור זה. ארצות הברית הבינה כי שיקומה הכלכלי של אירופה לא ייתכן ללא שיקומה הכלכלי של גרמניה ולכן גם זו נכללה במסגרת הסיוע של תוכנית מרשל. אך מה שיותר חשוב היא העובדה שארצות הברית דאגה לכך שהיטל פיצויי המלחמה על גרמניה לא יהיה כבד מדי כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1953 נערכה בלונדון וועידה לעניין חובותיה הכספיים של גרמניה לארצות אחרות עוד משנות העשרים של המאה העשרים. בוועידה זו הוחלט על מחיקת חמישים אחוז מחובותיה של גרמניה, על פריסת שאר החובות לשלושים שנה ועל דחיית תשלומים עד לאיחודה מחדש של שני חלקי גרמניה.

זה עמד ביסוד "הנס הכלכלי" של גרמניה, אך מאידך-גיסא, ועל-פי טענות הנשמעות עכשיו ביוון, אך לא רק שם, הוויתור לגרמניה עיכב צמיחה כלכלית במדינות האחרות שסבלו מנחת זרועה של האימפריה הנאצית. את כספי הפיצויים אנו תובעים עכשיו אומרים היוונים, ולא כסף חסד. טענה זו אפשר שתשמע מוזרה במקצת, אך לא היא.

העבר נשכח כאשר אין זקוקים לו. הוא צף ועולה ומתגנב אל העתיד בעתות משבר.