בין "יזכור האל" ל"יזכור העם"

בימים החולפים ניטש ויכוח בינינו באשר לנוסח "תפילת יזכור". אנשים מאמינים נוטים להוסיף את "יזכור האל" בעוד שחילונים נוטים יותר לתוספת "יזכור עם ישראל". אם היינו מתעכבים מעט על פירושו של דבר, אפשר שנכוחים היינו כי לא כצעקתה - "יזכור האל" ו"יזכור עם ישראל" חד הם.

את הוויכוח הלגיטימי והמובן מזהמים חוגים מסוימים, אשר ככלבי פבלוב נזעקים למערכה נגד המגזר הדתי בינינו כל אימת שמועלה נושא דתי, יהיה אשר יהיה. חבל כי נושא כה ערכי נפרט לפרוטות פוליטיות קטנות ועלובות על-ידי שרלטנים ומתייוונים בינינו העושים את שנאת המגזר החרדי והדתי קרדום לחפור בו את מאווייהם האפלים המקדשים במות בעל, כוכבים ומזלות בעוצמה משיחית נלעגת העולה מונים רבים על עוצמת האמונה הדתית.

לכל שבגר דיו, החכים ועבר תהפוכות החיים, ברי הוא כי האל קיים גם קיים. אפשר שאיננו קוראים לו בשם זה, חלקנו מבכר לכנותו "כוח עליון" ואחרים בעלי אמונה דתית בוחרים לכנותו אלוקים. אלה גם אלה מתכוונים לאותה המהות, דהיינו - מציאותו של כוח עליון על בני התמותה המכוון את גורלנו ועתידנו האנושי. אנשי הדת מאמינים כי האל מכוון את מעשי היומיום שלנו. החילונים בינינו מאמינים בקיומו של הכוח העליון אך מותירים השפעתו לנושאי איתני הטבע, מסלולי הכוכבים, בריאת העולם, בריאת העולמות, המפץ הגדול וקיום היקומים המקבילים.

אלו גם אלו מבינים בחוש חד כי אנו איננו היצירה האולטימטיבית של היקום, אנו באנו מעפר הכוכבים ואל העפר ואל הכוכבים נשוב בבוא הזמן. אנו אך אורחים זמניים כאן ביקום ואילו הכוח העליון הוא כאן ובכל העולמות הגלויים והנסתרים מעינינו על-מנת להישאר, רבות לאחר שמיליוני דורות מבני מיננו יספו ויהפכו לאבק כוכבים.

קרוב לוודאי כי לעולם לא נרד לשורשו של עניין, מי או מה ברא את היקום; מי או מה ברא את היקומים המקבילים; מי או מה יש בידו את הכוח להרים לארגן ולסדר, לתכן חוקים פיזיקליים אשר אפשר כי לעולם לא נעמוד על מורכבותם ופשרם.

לכן, יהירותם של מחוללי-עשתורת והבעל בינינו כי האל אינו קיים ואף בזוי עליהם, מלמדת יותר מכל על אפסותם שלהם ולא על נושא קיומו של האל. המתייוונים בינינו רואים עצמם כ"אני ואפסי עוד", אין בהם את קורטוב הצניעות ושפלות הרוח, הם משוללים ספקנות טבעית באשר לקיומם ומהותו. ההכרה כי קיימים מעליהם כוחות טבע ונפש אשר אין להם מושג ירוק בקיומם, קשה עליהם הר כגיגית.

האל נמצא בליבו של כל אדם בחלד בין אם מאמין הוא כי קיים או מארר מציאותו. הדבר אינו עומד לבחירתנו, הוא כפוי עלינו מעצם היווצרנו. עצם הווייתנו האנושית מלמדת על קיומו של ניצוץ אלוהי בלבנו. גם תהליך היווצרותנו - זו "הברירה הטבעית" - סביר כי לא היה מתקיים בדיוק כפי שאנו חווים אותו היום בלא "יד" מכוונת כלשהי. קרא לכך חוקים ביו-פיזיקליים או אצבע אלוהים - אין הדבר חשוב, אך חשוב שנכיר כי מבחינה סטטיסטית גרידא קרוב לוודאי כי היינו נראים פועלים ו"חושבים" כקרפדות למשל ולא כהומו-ספיאנס, זה האדם ההוגה, בלא תוכנה כוללת כלשהי אי-שם בחלד.

מפאת שקיים הניצוץ האלוהי בלב כל אחד בינינו, הרי שהקריאה "יזכור עם ישראל" כרוכה הדוקות בקריאה "יזכור האל", וההפך - זה אף זה חד הם ואין להפרידם. ולכן שלילת הנוסח "יזכור אלוהים" והעדפת "יזכור ישראל" מלמדות על אפסותנו, יהירותנו. יזכור האלוהים פירושו יזכור עם ישראל הנושא בליבו את הניצוץ האלוהי מעצם קיומו האנושי ודרך היווצרותו, ולכן הנוסח הרשמי חייב לשלב בין הזהויות: עם ישראל ואלוהי ישראל. גם אם יהיה הנוסח אך "יזכור אלוהים" ללא "יזכור ישראל", הרי שממילא פירושו אחד הוא - אנו, יצירי האל, נזכור כעם את בנינו ובנותינו שנפלו במערכות ישראל אך יותר מכל, למען זכרם של הנופלים, נזכור מי אנו, את ערכי הגותנו ומוסרנו, מאין באנו ולהיכן אנו הולכים כעם וכגזע אנושי.