ביום בו מתפרסמים ממצאיו של
אליעזר גולדברג על נסיבות התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר, מפרסמת השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה פסק דין בעתירה שהוגשה בשנת 2004. מה שנורא במיוחד בסחבת הזאת הוא העובדה, שילדה חולה שביקשה לקבל טיפול רפואי בארץ, נפטרה זמן רב לפני שבית המשפט העליון הואיל לומר את דברו.
למה אני מזכיר את המקרה הטראגי של השופט בן-עטר? בגלל שהוא שם קץ לחייו זמן קצר לאחר שהובהר לו, שהוא יכול לבחור בין התפטרות לבין הדחה משום שאינו נותן פסקי דין בתוך פרק זמן סביר. לבן-עטר היה פיגור של 50-40 תיקים בשנה האחרונה לחייו, והוא סירב לקבל עזרה משום שרצה לכתוב את ההחלטות בעצמו ולא להניח חלקים מהן לעוזר שיפוטי.
פרוקצ'יה, תיבדל לחיים, פרסמה 29 פסקי דין מאז פרשה ב-13.4.2011. יש לה עוד שבועיים לסיים את הערימה שנותרה על שולחנה. בקצב הזה, נגיע ל-35 פסקי דין שהתעכבו אצלה. התיק הוותיק ביותר בו פסקה עד כה הוא משנת 2001, והצעירים ביותר - משנת 2009. במילים אחרות: הסחבת אצל פרוקצ'יה לא פחות חמורה מזו שהייתה אצל בן-עטר.
אבל יש כמובן הבדל גדול אחד: לשופט עליון לא מציבים אולטימטום של פרישה/הדחה. לשופט עליון לא אומרים: אל תצא לחופשה. משופט עליון לא דורשים שיתפנה מכל עיסוקיו האחרים ויקדיש את כל זמנו לסגירת הפער שיצר. כי במערכת המשפט, בדיוק כמו בצבא, יש דרג ויש ז-ג. או במילים אחרות:
דורית ביניש ו
משה גל גיבורים גדולים על שופטי שלום, אבל נעשים קטנים-קטנים מול שופטים בעליון.
הפתרון של ביניש לעומס בעליון הוא זה שכבר הופעל בהצלחה בעבר: לגלגל אותו כלפי מטה. כשם שחלק ניכר מהעתירות לבג"ץ הועברו לבתי המשפט המחוזיים, כך כעת מדברת הנשיאה על הקמת בית משפט לערעורים. אבל מה יקרה אז? די ברור: העומס יעבור מערכאה אחת לשנייה. וזה ממש לא משנה לאזרח, המחכה חמש-שש-שמונה-עשר שנים למתן מענה לבעיה שהציב בפני בית המשפט.
צירוף המקרים של שני הפרסומים בהם פתחנו, מלמד שהדג מסריח מהראש. שכאשר בבית המשפט העליון יש מי שמרשה לעצמו להמתין שנים ארוכות למתן פסק דין, ואז כותב עשרות עמודים של ניתוח מעמיק ומשפט משווה ועקרונות חוקתיים - אין להתפלא שגם בערכאות הנמוכות יותר יש מי שאינו זריז במיוחד. אולי במקום להציב בפני בן-עטר את האולטימטום שכנראה הביא אותו לביצוע המעשה הנורא, מוטב היה שביניש וגל יפעלו לכך שבהיכל השיש שבירושלים יתנו דוגמה אישית.
