שקרים, הסתרה וצביעות במסע לשחרור שליט

השקרים

שקר אחד - "להחזיר את הילד". אמירה האמורה לפרוט על הרגשות המשותפים לכל ההורים באשר הם. לכל אחד יש ילד והקוד הגנטי/קמאי מצווה עלינו לפעול לטובתו של הילד בלא שים לב לשיקולים אחרים, שכלתניים ומוסריים ככל שיהיו.

האמת היא כמובן שונה. בצד היותו של גלעד ילד להוריו, הוא בראש ובראשונה חייל בצבא ההגנה לישראל. חייל המתגייס לשירות, יודע כי הוא ומשפחתו עלולים חלילה "לשלם" את המחיר העליון - חייו. נפילה בשבי גם היא סיכון ידוע מראש אותו נוטלים על עצמם חיילינו. לאסוננו ולצערנו, מציאות חיינו במדינת היהודים מוכיחה ומאששת במקרים רבים מדי את האמת האכזרית הנ"ל.

שקר נוסף - "הפקרת החייל השבוי תפגע קשות במוטיבציה של חיילים לשרת ולהתגייס". גלעד שליט מוחזק בשבי החמאס כחמש שנים. במהלך שנים אלה אחוז המתגייסים המתנדבים ליחידות הקרביות והחפצים לשרת בהן עולה משנה לשנה בהתמדה מעוררת תקווה וסיפוק, בניגוד מוחלט למסע ההפחדה השקרי בעליל.

ועוד שקר צורם במיוחד - "המאבק של המשפחה האצילית". בעוד נועם ואביבה מוצגים כמשפחה אצילית המנהלת מאבק מכובד וראוי, האמת שונה בתכלית. אצילות איננה מראית עין, מבע או צורת התבטאות. אצילות נמדדת במבחנים מהותיים ולא חיצוניים. נכונות להקרבה היא אצילות, מסירות נפש היא אצילות, העדפת טובת הכלל על פני טובת הפרט היא אצילות. הדוגמאות לאצילות מצויות בדברי ימינו בשפע ולשם דוגמה אזכיר את רועי קליין הי"ד, אשר באצילות ובמסירות נפש נכון היה להקריב חייו עבור חבריו לנשק. יפה גם הדוגמה של בניה ריין הי"ד, אשר כעדות אימו ציווה שאם ייפול בשבי איננו מוכן שישוחרר ולו רוצח/מחבל אחד בתמורה לשחרורו.

במישור זה, המהותי, מתברר שמשפחת שליט מנהלת מאבק אגואיסטי לשחרור בנה בראותה רק את טובתו/טובתם ותוך נכונות לאפשר שפיכת דם יהודי רב ויקר במחיר הצלת חייו. אמת מרה זו אינה צריכה דיון עומק, שכן יהודים רבים מאוד נרצחו על-ידי מחבלים שהיו אסורים בבתי הכלא שלנו, שוחררו בעסקות חילופי שבויים/גופות בעבר וחזרו לטבוח ביהודים בהותירם שכול, יתמות וסבל מחודשים במאות ובאלפי משפחות הקרבנות. משפחת שליט ה"אצילית" יודעת כל זאת אך ממשיכה בקריאה לשחרור סיטונאי של רוצחים מתועבים שהתואר מפלצות-אדם הוא מחמאה עבורם.

ההסתרה

מקורות המימון - המסע המנוהל בשקדנות ראויה לציון נעדר מינימום שקיפות עד כי הוא מעלה תהיות קשות. כזכור, במהלך המסע המתנהל מזה כמה שנים השתתפו בפעילויות במצטבר עשרות אלפי אנשים, הוקמו עשרות במות בעשרות עצרות, היו נסיעות אינספור לחוץ לארץ של בני המשפחה, חולקו חולצות, סרטים, שלטים ומה לא בכמויות משמעותיות, הושמעו תשדירים, הופקו סרטים, היו מסיבות עיתונאים והתקיימו כמה וכמה מצגים ראוותניים. מכוניות אינספור נסעו בכבישים, מיצגים עם ובלי צינוק, טלפונים וציוד רב ומגוון. מאות ואולי אלפי פעילים (כולם בהתנדבות?...) קיבלו חולצות, מזון ושתייה.

משפחת שליט, שלא בטובתה, עזבה את ביתה ומתגוררת במקום לא נודע (אכסניה, מלון, דירה שכורה?) ממנו היא מגיחה אל אוהל המחאה בירושלים.

תהא זו הערכה סבירה לומר שעסקינן במיליוני שקלים לא מעטים, אולי הרבה למעלה מכך. היו שניסו בעבר וללא הצלחה להתחקות אחר מקורות המימון למסע הארוך והיקר. אלה העלו חרס ולמעט עמותה הפועלת עבור גלעד שליט ותרומות הציבור, זהות התורמים ה"כבדים" למימון פעילות העמותה ומקור סכומי העתק אינם בידיעת כלל הציבור.

זהות הרוצחים ("המחיר הנקוב"...) - לא במקרה אין דיון תקשורתי נרחב בזהות הרוצחים ששחרורם כרוך בעסקה. אי פה אי שם הבליחה כתבה עם אזכור מקצת האסונות אותם המיטו עלינו הפושעים המתועבים אותם מבקשת ה"משפחה האצילית" לשחרר לרחובה של עיר. אין בלבי כל ספק שלו הובא פירוט הפיגועים ומעשי הטבח והרצח המזוויעים להם גרמו "משוחררי העסקה" הפוטנציאליים, כי אז הייתה האדמה רועדת. עשרות מסובים בליל הסדר, עשרות בני נוער בדולפינריום, ילדים נמים בשנתם, משפחות חוזרות מבילוי משפחתי בשולי כבישי השומרון, נוסעים תמימים באוטובוסים שהתפוצצו לרסיסים ביחד עם חזון המזרח התיכון החדש - זה הפסיפס היהודי-אנושי של קרבנות "המחיר הנקוב" אותו מפצירים בנו ללא הרף לשלם.

שאלתי עצמי מה הייתה ההשפעה על הציבור לו נדרש ב"מחיר הנקוב" גם שחרור טובחי משפחת פוגל מאיתמר, המתועבים מעווארתא. מן הסתם הייתה התנגדות גורפת לשחרור כזה. ובכן, אין הבדל בין הרוצחים האחרים לבין אלה. ההבדל היחיד הוא הזיכרון הטרי.

הצביעות

את המסע מובילים התקשורת הישראלית וגורמי שמאל, ובעשותם כן הם מבחינים בין דם לדם. חילוץ שבוי בכל מחיר, החזרת ה"ילד", ערבות הדדית... כל הסיסמאות כולן מושמעות תדיר מעל כל במה - ככל שהדבר נוגע לגלעד שליט. שבוי אחר, אף הוא חייל בשירות האומה, יהונתן פולארד, נמק בכלא האמריקני תקופה הארוכה פי חמישה מזו בה מצוי גלעד בשבי (מעל תשעת אלפים ומאתיים ימים). איש אינו סופר את הימים, אין שעונים ומונים בכיכר העיר, אין "לוגו" כזה בראש אתרים ברשת האינטרנט ומערכות העיתונים אינן סופרות.

הנסיבות שונות כידוע, אולם העיקרון זהה. והצביעות חוגגת...

ובפארסה משתתפים שלובי-ידיים וחמורי-סבר, ראשי שב"כ לשעבר עם ידוענים ומצחיקנים בהווה, אימהות בוכיות ופוליטיקאים ציניים, שדרנים נוגים ולהבדיל המשפחה המתייסרת. רק קול האמת נפקד.

סיכומו של דבר

נותרה תמיהה גדולה לגבי העובדה שבעוד רוב העם מתנגד בחריפות לעסקה המופקרת ול"מחיר הנקוב", הרי שהשמאל הקיצוני והתקשורת הישראלית בראשו חותרים ללא לאות לביצוע העסקה ומטיפים לכך במרץ בלתי נדלה. לאחר מחשבה מרובה הגעתי למסקנות העצובות דלקמן:

• השמאל/תקשורת אדישים לגורלו של החייל שליט והוא כלי משחק בידיהם.

• השמאל/תקשורת מזדהים עם "סבלם" של אויבי ישראל ומבקשים להביא להקלת סבל זה, בין היתר על-ידי שחרור רוצחים.

• השמאל/תקשורת מעריכים שהרוצחים שישוחררו חלילה ירצחו בעיקר מתנחלים וזהו "סיכון" אותו הם מוכנים לקחת (ראו לעניין זה המלצות זאב שטרנהל כפי שניתנו בעבר...).

• השמאל/תקשורת מעוניינים להמשיך ולהתפרנס מ"תהליך השלום" ולשם כך מוכנים להקריב למולך (שונאי ישראל בקרב אומות העולם) דם יהודי.

ומשפחת שליט הדואבת, שאיש (כולל עבדכם) אינו יכול אף לדמיין עצמו במצבה, מוצאת עצמה בעין הסערה. סערה לה לא ייחלה ובה לא חפצה. אין בלבי ספק ששמחה עד למאוד הייתה המשפחה לו הייתה נותרת באלמוניותה, אלא שגורלה הוא אחר. רבות ניתן היה ועוד ניתן לעשות עבורה ועבור בנה, אולם שגויה היא ורעה הדרך בה הולכת המשפחה. או שמא מולכת?...