הטבעת האונייה "אלטלנה", שהביאה ארצה נשק ועולים מצרפת בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, לוותה באורגייה של ירי על ניצולים מהספינה - בניגוד לנאמר באמנת ז'נווה.
כל ההרוגים מעולי "אלטלנה" היו פליטי שואה. במאבק לעצמאות ישראל הפעיל השמאל בשיטתיות נשק ממלכתי, כדי לחסל את מתנגדיו הפוליטיים. רצח אחים היה כלי חשוב בהשתלטות השמאל על משאבי הלאום.
הבה נלמד שיעור קטן בטוהר הנשק ובאחוות אחים: "הסזון", שהפיל קרבנות רבים, היה בראש ובראשונה טמא מוסרית - כך מתנהלת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
אחד הרגעים המבישים בתולדות הציונות אירע באמצע חודש יוני 1948 - כחמישה שבועות בלבד אחר הקמת מדינת ישראל - על חוף ימה של תל-אביב: תותח "קדוש" ירה באונייה, שהביאה נשק ועולים ארצה, וחיילי צה"ל ירו על הניצולים - כמעט כולם ניצולי שואה - מהספינה, והרגו בהם בשמחה.
השנה חל יום השנה העברי לרצח הנתעב של אנשי "אלטלנה", בתחילת חודש יוני. לרגל יום השנה רציתי לתאר את תרבות שנאת האחים, שנובעת מרצון להשתלט על משאבי הלאום בכל מחיר.
עשרה אנשים שילמו בחייהם על אורגיית השמחה של קין בחוף תל-אביב, שתועדה בסרטי קולנוע, בתמונות של הצלם היהודי-אמריקני המפורסם פראנק קאפה ובעדויות המשתתפים בטבח. שישה אנשים נהרגו עוד קודם לכן בחוף כפר ויתקין. שני חיילי צה"ל נהרגו בכפר ויתקין, וחייל אחד נהרג בתל-אביב. כדי להשחיר את הסיפור כדאי להזכיר, כי כולם היו ניצולי שואה, שנטבחו בידי הממשלה היהודית הראשונה מזה אלפיים שנה.
בפרשת "אלטלנה" טמון כל הרע וכל הרוע בתרבות הפוליטית הישראלית. לדעתי, היא הייתה שיא בתרבות "הסזון", שבו הפעילה הנהגת הסוכנות היהודית (שהייתה בשליטת מפלגות הפועלים) כוחות צבא ונשק של העם היהודי, כדי להכחיד את מתנגדיה הפוליטיים.
פשע מלחמה לכאורה
הירי בניצולי "אלטלנה" מהווה, לכאורה, פשע מלחמה, כיוון שאמנת ז'נווה אוסרת לירות על ניצולים מספינה טרופה. זו הבעיה העיקרית, ולא השאלה האם היה מותר להטביע את הספינה.
לממשלה ריבונית - ואין חולקים על שממשלת בן-גוריון הייתה חוקית - יש הזכות למנוע כניסת אוניות לתחומה, גם אם מדובר באונייה שהובילה נשק חיוני (שהאגדות מספרות, שהיה חסר במלחמת הקוממיות; ובעיקר בחזית ירושלים, שאליה כוון הנשק להגיע; וכידוע, ירושלים, להלכה, הייתה אז מחוץ לתחומי מדינת ישראל) ועולים, שאצו להתגייס למלחמת העם היהודי על עצמאותו, או לעלות ארצה.
דרך אגב, רוב העולים ב"אלטלנה" לא היו אנשי אצ"ל, או בית"ר, אלא פליטים יהודיים, שתפסו טרמפ על האנייה הזמינה ביותר בנמלי צרפת באותה עת, ויעדה היה ארץ-ישראל.
כאמור, את הירי על "אלטלנה" יש לראות במסגרת "הסזון" - הנסיון להכחיד בנשק את היריבים הפוליטיים מבית. זה מה שנאמר בכתובים - טוהר הנשק.
הערה לסדר
המאמר הזה יסקור כיצד שלט טוהר הנשק במחנה קין, והובילו למעשי פשע נוראיים. על חלק מהדברים גזרו המשתתפים שתיקה, ולקחו את סודותיהם עמם אלי קבר. בחלק אחר הם אפילו התגאו - כיוון שקין לא ראה בהם שום טומאה. אדרבא, במועצת ההסתדרות, שדנה בנובמבר 1948 בהחלטת בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח, טענו אנשי מפ"ם, כי הפלמ"ח נועד להגן על בן-גוריון מפני מנחם בגין.
כיוון ש"חדשות מחלקה ראשונה" (NFC) הינו עיתון אינטרנט, שמרתי על רצף הכתיבה, ונמנעתי מלציין את המקורות למידע, כיאה למאמר מדעי. המעוניינים ביותר מידע יכולים לפנות לספרייה הקרובה למקום מגוריהם, או לכל מנוע חיפוש באינטרנט.
יורים בגב של לישנסקי
אם איני טועה, בראשונה הופעלה מלחמת יו"ד-ביו"ד (יהודים נגד יהודים), כדי לחסל את יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י, שפעלה נגד הטורקים, שליטי הארץ, במלחמת העולם הראשונה. אנשי "השומר" במטולה, שפחדו מהתארגנות בני המושבות, שמחתרת ניל"י הייתה שיאן, הזמינו (בהוראה מפורשת של הנהגת "השומר") את יוסף לישנסקי הנרדף על-ידי הטורקים, כדי לתת לו מחסה. בעודו בוטח בהם, ירו גיבורי "השומר" מטווח קרוב בגבו, והחטיאו.
לישנסקי נמלט פצוע ממטולה, וחיילים טורקיים תפסוהו לאחר כמה ימים. במשפט צבאי דנו הטורקים אותו ואת חברו, נעמן בלקינד, למוות, ותלו אותם. היישוב והנהגתו הוקיעו את ניל"י, וסירבו לפעול למען השניים עד שנתלו.
בתחילת שנות השישים חשף את הפרשה העיתונאי יוסי גודארד מ"קול ישראל". אזי פעלה רחל ינאית-בן-צבי, מראשוני "השומר" (ואלמנת הנשיא השני למדינה), בכל כוחה, כדי שהרדיו (אז מחלקה במשרד ראש הממשלה) לא ישדר את התכנית הדוקומנטרית של גודארד.
שנים ימשיכו אנשי "השומר" וממשיכי דרכם להשמיץ את לישנסקי על כל בימה אפשרית. הם לא סלחו לו על שנטש אותם, וחצה את הקווים אל שורות בני המושבות.
רצח דה-האן
"הסזון" השני היה, כנראה, נגד המנהיג החרדי יעקב ישראל דה-האן, שהיה לצנינים בעיני השמאל הציוני. דה-האן, יהודי הולנדי, היה עיתונאי חרדי בארץ, והיה מקורב ל"אגודת ישראל". הוא היווה סיכון מדיני לשמאל כיוון שניסה לעשות דברים אחרים: הוא ניסה לפעול פוליטית בשם העדה החרדית, ויזם קשרים ושיחות עם מנהיגים ערביים ועם גורמי ממשל בריטיים.
לכן, הוא נרצח בשנת 1924 בידי אנשי "הגנה", ואחר כך נרצח אופיו כאשר השמועות על היותו הומוסקסואל הופצו ב"יישוב".
פוגרום בהרצליה
אחד המקרים המזעזעים - היה בהרצליה בשנת 1939. במסגרת קרבות הרחוב בין האצ"ל ל"הגנה" החרימו אנשי אצ"ל שני "סליקים" של "ההגנה", ועברו חודשים רבים עד שנודע ל"הגנה", שה"סליקים" שלה התרוקנו. אז תבעו אנשי "ההגנה" לבדוק את מתקני חוות בית"ר בהרצליה, ולא מצאו בה דבר. הנשק כבר הועבר למקומות אחרים.
מאוכזבים למדי, אחרי שחיפשו את הנשק בכל מיני מקומות, ולשווא - ערכו אנשי "ההגנה" באוגוסט 1939 פוגרום במתקני פלוגת בית"ר בהרצליה. הם הרסו את המתקנים, השמידו את הספרייה של המחנה, שברו רהיטים, ופצעו רבים מאנשי בית"ר במעדרים ובאגרופים.
שניים מאנשי פלוגת בית"ר נפצעו קשה, ואחד מהם - אליהו שלומי - מת מפצעיו. המשטרה הבריטית, שצפתה מבלי להתערב במתרחש, הגישה תביעה פלילית על תקיפה, חבלה ורצח נגד האחראים למעשה. כתוצאה מהסכם בין אצ"ל ל"הגנה", דחה השופט היהודי בכור שיטרית (לימים - שר המשטרה של מפא"י) את העדויות, וזיכה את הנאשמים.
סמוך למקום הפשע קבעה עיריית הרצליה ציון לזכר המעשה הנורא: הרחוב ליד זירת הפשע נקרא, "רחוב הפיוס". פעם היה בשלט הרחוב ציון, כי מדובר בזכרו של אליהו שלומי, ללא כל אזכור של הנסיבות החמורות של רציחתו. כיום שורת האזכור כבר אינה עוד בשלט הרחוב.
הסזון הגדול
"הסזון" נגד "הפורשים" הגיע לשיאו במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר שאנשי לח"י אליהו בית-צורי ואליהו חכים ירו בלורד מוין ברחוב בקהיר (נובמבר 1944), הכריזה הנהגת הסוכנות על "סזון" נגד אנשי אצ"ל דווקא. היו שטענו, כי לח"י חתם על הסכם אי-פעולה עם "ההגנה", וכך השיג לעצמו חנינה מהרדיפות. אחרים סבורים, ששיחה קשה בין אליהו גולומב לנתן ילין-מור מלח"י, שבה הודיע ילין-מור, כי פגיעה באנשיו תיתקל בכוח, סייעה להבהיר ל"הגנה", כי אנשי שטרן הם אגוז מסוכן מדי.
לעומת זאת, מנחם בגין, המפקד החדש של אצ"ל, הבהיר, כי על אנשיו ועל ארגונו להימנע בכל מחיר ממלחמת אחים. בכך הפך בגין את אנשיו לטרף קל - המלשינים הסגירו אותם לבריטים בהמוניהם (כולל מפקדים בכירים באצ"ל).
כמאתיים וחמישים אנשי פלמ"ח ו"הגנה" עסקו ב"סזון הגדול" בפיקודו של שירות הידיעות (ש"י) של "ההגנה". הם עצרו כאלף אנשי אצ"ל, והסגירו את רובם לידי הבריטים. את חלקם חקרו אנשי הש"י בעינויים במתקני כליאה, שהוקמו בכמה קיבוצים.
הנחקר המפורסם ביותר היה יעקב תבין (פרשטי), ראש המודיעין של אצ"ל. הוא נפל לידי "ההגנה" בפברואר 1945, לאחר מרדף ממושך, ועונה קשות בידי חוקרים סדיסטיים משך כחצי שנה.
דרך אגב, "הסזון" כלל גם גירוש ילדים מבתי-ספרם, סילוק אנשים ממקומות עבודתם ועוד מעשים טובים. אנשי "סזון" - מתנדבים מהפלמ"ח ואנשי "הפלוגות המיוחדות" (פי אם - בסלנג המקומי) של "ההגנה" - יכלו להרגיש בטוחים למדי ב"סזון הגדול", ולהמשיך במעשיהם הנלוזים. מנהיגיהם המציאו מיתוס, שהצדיק את המעשים: זה מגיע ל"פורשים" כיוון שאינם מקבלים מרות.
צריך להזכיר, כי ב"יישוב" ואפילו ב"הגנה" ובפלמ"ח היו כאלה, שגינו את “הסזון” ובעיקר את הסגרת יהודים לידי הכובש הבריטי.
הסזון הקטן
דווקא מתוך המשבר הזה נוצר שיתוף פעולה, שהביא ליצירת "תנועת המרי העברית". זו פעלה כמה חודשים עד שהתפרקה לאחר שהנהגת "ההגנה" הורתה לאצ"ל לפעול נגד המפקדה הבריטית, שישבה במלון "המלך דוד" בירושלים, כדי להשמיד את המסמכים, שאספו הבריטים בפשיטותיהם על קיבוצים ועל משרדי הסוכנות היהודית ב"שבת השחורה" בסוף יוני 1946.
המפקדה הבריטית במלון פוצצה ותנועת המרי פורקה, למעשה, בגל נוסף של "סזון". ושוב אצ"ל, שנמנע מתגובה אלימה עליו, סבל קשות. בריוני "הסזון" לא התאמצו לפגוע בלח"י, ומנהיגיהם ידעו היטב מדוע: ללח"י הייתה יד קשה וחזקה, שלא היה כדאי להסתבך עמה. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי לח"י לא נראה כיריב פוליטי לשמאל, ולכן יצא נקי יחסית מ"הסזון".
רצח ידידיה סגל
"סזון" שלישי היה בסמוך לקום המדינה, בינואר 1948. קרבות הרחוב התחילו בהכאת מפקדים בחיפה, והגיעו עד כדי חטיפות. כך, חטפו אנשי "הגנה" כמה מפקדים בסניף אצ"ל בחיפה, ונענו בחטיפות של מפקדי "הגנה".
הצעיר ידידיה סגל, שהופקד כשומר על מקום מחבוא של אצ"ל, נחטף גם הוא. מפקדי אצ"ל וסגל הצעיר הוחזקו בחדר מעצר בשכונת אחוזה, ובו עונו קשות. כעבור כמה ימים הגיעו "ההגנה" ואצ"ל להסכם לחילופי חטופים. החטופים שוחררו, אך לא סגל. כעבור כמה ימים נמצאה גופתו בכפר הערבי טירה, ו"ההגנה" רחצה בניקיון כפיה. היא האשימה, כי סגל ברח ממעצרה, וטעה בדרכו לכפר טירה, ושם נרצח על-ידי ערבים. בהודעתה הודתה "ההגנה", כי אנשיה עינו את סגל לפני "בריחתו".
נראה, כי סיפור הבריחה נתפר בחוטים גסים, כדי להסתיר את ההתעללות בסגל. הסוכנות היהודית מינתה ועדה לחקירת האירוע, אך הוועדה לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות באשר למותו של ידידיה סגל; לא נמצאו הוכחות, שנרצח בידי "ההגנה", אך גם לא שערביי טירה עשו זאת.
דרך אגב, באותה הבזק של גבורה אסרו אנשי "סזון" כמה ממפקדי לח”י בחיפה. לח"י לא היסס להגיב. הארגון אסר ארבעה מבכירי "ההגנה", וביניהם יוסף רוכל-אבידר, חבר המטה הארצי של "ההגנה" וראש אגף האפסנאות של הארגון (ולימים אלוף בצה"ל), ומנחם ברבש, מראשי הש"י בתל-אביב. כאשר נודע על כך לדוד בן-גוריון, הוא הטיל על לוי אשכול לשאת ולתת עם לח"י כדי להביא לשחרור החטופים. ואמנם, כעבור יומיים הצליח אשכול במשימתו, וכל החטופים שוחררו ממעצרם ללא פגע. ותירגע הארץ עד שהגיע "יום האש", שבו נורו אנשי "אלטלנה".
מחפשים גוי של שבת
חיסול "אלטלנה" היה, כנראה, מתוכנן מראש - מארב פשוט, שלתוכו נפל מנחם בגין גם כיוון שהקשר עם הספינה נותק מרגע הפלגתה מצרפת.
על אחת התוכניות לחסל את הספינה סיפר גורדון לויט - מתנדב אנגלי לא-יהודי - לחיל האוויר במלחמת העצמאות (מח"לניק) - בספרו האוטוביוגרפי. לדברי לויט, הימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר דאז, ניסה להשיג מתנדב לא-ישראלי למשימה מיוחדת, ששכר גבוה בצידה: הפצצת ספינה, המתקרבת לחופי המדינה.
חוש הזהירות של לויט פעל להפליא, והוא שלח את מפקדו לכל הרוחות. הוא טען, שאם היהודים רוצים להילחם אלה באלה, שיעשו זאת, ולא יחפשו גוי של שבת, שיעשה עבורם את המלאכה הבזויה.
נראה, כי הכשלון למצוא טייס, שיפציץ את "אלטלנה", היה קריטי. "אלטלנה" התקרבה לחופי הארץ, וחוסלה בשני שלבים - על חוף כפר ויתקין ובחוף תל-אביב.
קין לא הותיר את ההסטוריה לגחמות של טייס גוי. יתר על כן, כאשר השלד של אניית הנשק הפך לאתר חשוב ובולט על חוף תל-אביב, החליט בן-גוריון לסלקו משם - כמובן, כדי למנוע סכנה בטיחותית לרוחצים בחוף. השלד הזכיר לכל את מעשה הפשע, שאירע במקום.
הרחקת השלד, והטבעתו בחוף פלמחים דהיום לוותה בהימנעות רבת-שנים מלציין את האירוע הטראגי בטיילת של תל-אביב.
דרך אגב, במהלך ההסברים הצדקניים של הירי על הספינה ניסו מפקדים ב"הגנה" לטעון, כי על הספינה לא היה הנשק, שאצ"ל התיימר להביא. רק כך יכלו לענות על הטענה, שהאונייה הביאה נשק ותחמושת, שהיו חסרים אז.
נטישת משמר הירדן
הפרשה העגומה של הפקרת אנשי ניצנים ואחר כך ביזוי קרב הגבורה שלהם נגד הצבא המצרי - מעט אנשים ללא די נשק וללא כל סיכוי - ידועה. עד היום מהלכות הרוחות הרעות של ניצנים. הסופר אבא קובנר, שהיה קצין התרבות של חטיבת "גבעתי", ביזה ב"דף קרבי" של החטיבה את לוחמי ניצנים על שנכנעו לבסוף, והלכו בשבי.
יש יותר מרגליים לסברה, כי קיבוץ ניצנים הופקר כיוון שהיה שייך לתנועת "העובד הציוני" ולא למה שנקרא תנועת העבודה. דרך אגב, גם קובנר וגם מפקדו, שמעון אבידן, השתייכו ל"שומר הצעיר".
אלא שהסיפור של ניצנים מחוויר לעומת סיפורה של המושבה משמר הירדן.
חקלאי משמר הירדן סירבו לשלם מיסים ל"כופר היישוב" - מגבית הביטחון של הסוכנות היהודית - אלא העבירו כספים ל"קרן הברזל" של התנועה הרוויזיוניסטית. כשפרצה מלחמת העצמאות זכרו להם זאת, כנראה: אנשי המושבה לא צוידו בנשק, וגם לא שלחו כוחות צבא להגן על המושבה. גזרות אחרות בגליל העליון המזרחי דווקא תוגברו. לכך היו נשק ואנשים. עד כאן סיפור רגיל של ניכור פוליטי. ניצולי משמר הירדן סבורים, כי הם לא תוגברו גם משום שלא היו קיבוץ.
בקרב על משמר הירדן עבד קין שעות נוספות. כוחות "הגנה", שלא נמצאו כדי להגן על המושבה, נשלחו למנוע מעבר של כוח אצ"ל, שהתארגן בראש-פינה הסמוכה, לסייע לאיכרי המושבה. אכן, הכוח הצליח במשימתו: הוא תפס את תגבורת האצ"ל, והעביר את אנשיה למעצר.
את הסורים הוויכוח הפנימי ב"יישוב" לא הדאיג במיוחד. הם נכנסו למשמר הירדן ללא קושי, טבחו בתושבים, והרסו את המושבה. מעטים, שנותרו בחיים, הלכו בשבי.
אחר כך הצליחו הסורים להרחיב את ראש-הגשר עד חירבת יארדה שמדרום-מזרח למושבה - סמוך מאוד לראש-פינה. צה"ל לא הצליח לפנות את הסורים בסדרה של מבצעים כושלים, שהבולט בהם הוא מבצע "ברוש", ביולי 1948. עשרות נפלו בקרבות הללו סביב הכיס הסורי. כמו בפרשת כיס פלוג'ה בדרום - הכוח הסורי התפנה אל הגדה המזרחית של הירדן רק בהסכמי שביתת-הנשק. שטח כיס משמר הירדן פורז - ויצר בעיות קשות עד מלחמת ששת הימים.
כמו אנשי ניצנים, איכרי משמר הירדן לא חזרו לאדמתם, שדם יקיריהם הרווה אותה. חלק גדול מהם עברו לנתניה, וסיפרו לכל מי שרצו להקשיב את הסיפור העגום כיצד מדינתם נטשה אותם בשדה הקרב כיוון שהשתייכו לאופוזיציה של ראש הממשלה.
כך יצאה לדרך הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
