הנושא שלנו השבוע הוא בעיות תקשורת. עוד לפני שמתעמקים בנושא נראה שיש סוגים (או גורמים) שונים של בעיות בתחום הזה; יש אי-הבנות הנובעות מִשָׂפוֹת שונות, יש אנשים קשי הבנה ויש גם דעות קדומות או הנחות יסוד שאינן מאפשרות פתיחות מחשבתית, שהיא כלי הכרחי לתקשורת תקינה בכלל ולהבנת המציאות בפרט. ועוד עניין, שהוא חשוב אולי יותר מקודמיו, בעיות בתקשורת הבינאישית נובעות מליקוי בתקשורת הפנימית, בתקשורת של האדם עם עצמו, כפי שנראה בהמשך בע"ה. פרשת השבוע שלנו עמוסה באי-הבנות תקשורתיות שלפעמים הן משעשעות, לעתים מתמיהות ובכל מקרה הן מעוררות למחשבה. מכאן ואילך נצטט פסוקים הנוגעים לענייננו וננסה לבחון את המרכיב התקשורתי. וכמובן, אולי נצליח גם להבין את בעיות התקשורת (המתחים החברתיים) שלנו, שנראה כי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו הלאומיים אחרי אלפיים שנות.

[במדבר כ"ב] [ב] וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. [ג] וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. על אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי קראנו בשבת שעברה [פרק כ"א]: [כד] וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן--כִּי עַז, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. לכאורה, אין פלא שהמואבים נתפסו לחרדה. אבל רק לכאורה, כי לפני כן מסופר שבני ישראל הציעו לאמורי להימנע ממלחמה: [כא] וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. [כב] אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ (...) [כג] וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ (...) וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. אז האמת היא שאין שום סיבה לחרדות של מואב אבל הדמיון שלהם עובד שעות נוספות והם מפחידים את עצמם ומשתפים את השכנים (האויבים של אתמול) בחרדות שלהם: [ד] וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.

משה רבינו מספר שלבני ישראל לא הייתה רשות להתגרות במואב [דברים ב']: [ט] וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה (...) ממילא ברור שלבני ישראל לא הייתה כוונה לפגוע במואבים. ואמנם מלשון הכתובים עולה שלבלק הייתה ידיעה שזהו המצב, שעל כן הוא אינו מפוחד כמו אנשיו, אבל במקום להרגיע אותם בגילוי האמת הוא פועל להרחיק את הסכנה שאינה קיימת. מישהו אמר שיקולים פוליטיים?: [ה] וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר (...) [ו] וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה (...) זה מה שמבקש בלק מבלעם והוא מנמק את פנייתו אליו: (...) כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. בלעם מפורסם וידוע כאדם שיש בכוחו לשנות את המציאות בהבל פיו ואת הכוח הזה של בלעם מבקש בלק לנצל נגד עם ישראל.

השליחים של בלק מגיעים אל בלעם ומוסרים לו את בקשת בלק מילה במילה. בלעם אינו מקבל על עצמו את המשימה מיד, הוא מבקש מהשליחים להתארח אצלו עד הבוקר שאז יוכל להשיב להם: כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי. כמובן, בכך הוא הודה בעובדה שאינו עצמאי, שהוא כפוף לכוח העליון, לה' יתברך, אבל מסתבר שלו עצמו לא ברור עד כמה הוא כפוף לאותו כוח עליון, כפי שנראה בהמשך בע"ה. כי אומנם באותו לילה הייתה לו התגלות: [ט] וַיָּבֹא אֱלֹקִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. נו, אם הוא שואל, אומר בלעם לעצמו, סימן שהוא לא יודע מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה ומה הם רוצים, אז אפשר לנסות לעבוד עליו: [י] וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-הָאֱלֹקִים: בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי. [יא] הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה, לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ--אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו.

בלק ביקש מבלעם לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה ובלעם מספר לאלקים שהבקשה היא: לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ. לכאורה סתם משחק מילים, אבל, אומרים המפרשים, לָקוֹב זה יותר קשה מִלָאוֹר, מה שמלמד שהשנאה של בלעם לעם ישראל הייתה חזקה מזו של בלק. בכל אופן, יש פה ניסיון שקוף "לעבוד" על האלקים, אבל התשובה שהוא מקבל מהאלוקים ברורה לגמרי: [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא. בעברית פשוטה, חבל על המאמצים שלך; אין טעם שתצא למסע הזה כי לא תצליח לעשות מה שאתה כל-כך רוצה. וחוץ מזה, אל תנסה לעבוד עלי, אני יודע שביקשו ממך לָאֹר את העם ולא לָקֹב אותו. מכאן אמור בלעם להבין שהכפיפות שלו כלפי אותו כוח עליון היא מוחלטת, שהרי הוא יודע הכל ולא ניתן לעבוד עליו, אבל זה לא מספיק כדי לשכנע את בלעם והוא ממשיך להציג את הדברים בצורה שנוחה לו: [יג] וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם: כִּי מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. הוא לא טורח לספר להם על ההוראה הברורה שקיבל: לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.

שהקשר לא יתהפך לשקר

השליחים של בלק חוזרים אליו מאוכזבים, בלי בלעם, והם מדווחים כי: מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ. מבחינתם, האמירה הבלתי מנומקת של בלעם, מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם, זה סתם תירוץ. סביר להניח שאם בלעם היה אומר לשליחים את כל האמת, שקיבל הוראה לא לקלל את העם, הסיפור היה נגמר בשלב הזה. אבל זה לא קרה ויש להניח שהשליחים גם חשו פגועים מסירובו ללכת עימם, כאילו אינם חשובים מספיק כדי שיתלווה אליהם. ונראה שגם בלק מבין כך את המסר, שעל כן: [טו] וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. בלעם מבקש כבוד אז ניתן לו אותו, העיקר שיבוא כבר ויקלל את בני ישראל. השליחים החדשים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מהראשונים, מגיעים אל בלעם ואומרים לו את דבר שליחותם: כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. זה נשמע כמו תחינה של בלק. והם מוסיפים ומצטטים את ההבטחות של בלק: [יז] כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה.

בשלב הזה בלעם כבר אינו יכול להסתיר את כפיפותו לאלוקים. כנראה, הוא גם מושפע מהפנייה הנרגשת ומההבטחות של בלק אליו והוא מגיב: [יח] וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹקָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה. לכאורה, אחרי שמהשליחים הקודמים הוא התחמק באמירה הסתמית, מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם, מבלי לציין שבנוסף לכך הוא גם קיבל הוראה מפורשת: לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא, לפחות בשלב הזה היה עליו לספר את האמת לשליחים החדשים, אבל הוא אינו עושה זאת. במקום זה הוא מציע להם להמתין, אולי יתרצה ה' לאפשר לו להיענות להם. נו, אם הוא כל-כך רוצה ללכת, ה' לא יעצור בעדו: [כ] וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

בלעם אכן הולך עם שליחי בלק: [כא] וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. אבל הוא מסתבך בדרך: [כב] וַיִּחַר-אַף אֱלֹקִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. ולכאורה, ריבונו של עולם, אם הרשית לו ללכת, מדוע אתה כועס עליו? מדייק בעל פירוש 'אור החיים' הקדוש, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, עצמאי, לא טרח לספר לשליחי בלק שקיבל רשות מלמעלה וזה מלמד שבכוונתו להתעלם מההגבלות ולעשות כל מאמץ לבצע את המשימה שהצטווה לא לבצע. שלוש פעמים מתייצב המלאך לְשָׂטָן לוֹ, הוא אינו רואה והאתון רואה ומגיבה; בפעם הראשונה: וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה לרמוז לו שנטה מהדרך הסלולה שקבע ה' יתברך. בפעם השנייה המלאך מתגלה במשעול צר בין גדרות והאתון - וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר.

הלחיצה הזאת רומזת ללחץ של בלעם ללכת אל בלק ולמלא את המשימה שהוא מבקש להטיל עליו, וגם ללחץ הנגדי שהפעיל עליו ה' להימנע מכך. בפעם השלישית מתגלה המלאך בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. האתון אינה יכולה להתקדם, אז וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם. בכך רמזה לו שעדיף היה לו להישאר במקומו ולא לצאת לדרך. שלוש פעמים מתגלה המלאך לאתון, היא מגיבה וחוטפת מכות מהמקל של בלעם. עד ש- [כח] וַיִּפְתַּח ה', אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. בלעם מתווכח עם האתון ואז ה' פוקח את עיניו וגם הוא רואה את המלאך שהפריע לתנועה. קצת קשה לדמיין מסר חריף יותר מזה; הוא מפורסם ברוחק ראייתו ומשתבח בה, אבל האתון ראתה והוא לא ראה. הוא מפורסם ביכולתו להשפיע על המציאות בכוח דיבורו ופתאום האתון מדברת והוא - אין לו מה לענות לה. ברור אם כן שהכל הוא מידיו יתברך.

מה צריך יותר מזה כדי להחזיר בן-אדם לשפיות, לפרופורציות הנכונות, להערכה נכונה של יכולותיו ושל עצם מציאותו בעולם?! לכאורה, לא צריך שום דבר יותר מזה. אבל זה נכון רק אם האדם באמת רוצה להידבק באמת, בדרך שה' יתברך מתווה לו. בלעם לא רצה, הוא התעקש להמשיך בדרכו עד לאבדון. הכל התחיל מזה שהייתה לו אג'נדה, לפי נטיות לבו הוא בחר כיוון והתמיד בו למרות שידע בוודאות, גם כי נאמר לו בפירוש, שהכיוון הזה אינו רצוי לפני ה' יתברך. לא ראיתי שזה כתוב, אבל יש להניח שהוא פירשן לעצמו את המציאות בהתאם לאג'נדה שיצר לעצמו והתעלם מכל מה שלא התאים. אנחנו, צאצאי אותם אנשים שבלעם ביקש לקלל, אנחנו אמורים ללמוד ממנו על דרך השלילה, כמו שהמשנה אומרת באבות פרק ה'. במקום זה אימצנו לעצמנו את הדרך שלו, את הדבקות שלו בשקר. הגיע הזמן שנידבק בדרכו של אברהם אבינו, דרך הדבקות באמת בלי פשרות.