איפה התחרות? לאור הייקור הצפוי של תעריפי החשמל, וחוסר ההתייעלות של החברה, הגיעה השעה לשים קץ למונופול של חברת החשמל. תִּראו מה קרה ל'בזק'. אחרי שהפסיקה להיות חברה מונופוליסטית, ונאלצה להתחרות בחברות נוספות שנכנסו לשוק הטלפוניה, ירדו פלאים תעריפי הטלפון הן של השיחות הבינלאומיות והן של השיחות המקומיות.
אז איפה ביבי חסיד התחרותיות במשק? עד מתי יהיה השאלטר של המדינה בידי חברה בלעדית?, מדוע לא יוצאים מכרזים לספקים נוספים?, ועוד לא אמרנו מילה על עובדי החברה, שהם שיאני השכר בשירות הציבורי, והחשמל חינם שהם נהנים ממנו בסדר גודל של משכורת מינימום לפחות
המקל והגזר
השארת פעוטות בכלי רכב הפכה כבר, למרבה הצער, לתופעה שגרתית, שאסור לעבור עליה לסדר היום. הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים להם, בשל החום הגבוה, שעלולים להסתיים גם במוות, מיותרים לחלוטין.
לדעתי צריך להתמודד עם התופעה הקטלנית בשני מישורים: במישור ההסברתי - על התנועה לבטיחות בדרכים ו
משרד התחבורה לצאת בקמפיין פרסומי לעורר את המוּדעות הציבורית לתופעה ולצורך בשימת לב מיוחדת של הנהגים למניעתה. גם משרד החינוך והמתנ"סים יירתמו לפעולות ההסברה בגנים, בבתי הספר ולציבור הרחב.
אך בהסברה לא די. במישור הפרלמנטרי יש צורך גם בחקיקה ובאכיפתה. יש לעגן בחוק תקנות בנושא ולקבוע עונשי מאסר לעבריינים, שיהיו בעלי אפקט מרתיע. רק בדרך זו, של שיטת 'הגזר והמקל' ניתן לצמצם את התופעה ואף למגרה כליל.
מודל שלילי
רבים ממכיריו ברדיו של השדרן עדי טלמור הביעו הערכה לדרך שֶבה בחר לשים קץ לחייו. אולם דומה כי הם לא לקחו בחשבון את ההיבט הציבורי שיש לכך. טלמור היה לא רק אייקון של חדשות בגלי צה”ל. כידוען (הגירסה המודרנית של 'ייסורי ורטר הצעיר') הוא עלול לשמש בהתאבדותו במידה רבה סמל לבני נוער, בעלי נטיות אובדניות, כמו גם לקשישים ולחולים סופניים, ליטול את חייהם. דווקא בעידן שבו אנו עדים לזילוּת החיים, ולקלוּת הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק - ובכלל זה שיעור התאבדויות גבוה, במיוחד בקרב הנוער - אין צורך לעודד התאבדות, שהיא בניגוד לגישת היהדות ולמדיניות הרשמית של מדינת ישראל.
נהפוך הוא: צריך להפוך את המקרה של טלמור כדי להצביע על ההתאבדות כדרך של בריחה מהתמודדות עם בעיות, בניגוד לתדמיתה והצגתה בתקשורת כצעד אמיץ, ולהשיב את קדושת החיים לראש סולם הערכים היהודי. ובא לציון גואל.
הכת המתעללת
דומני כי קיום הכתות, שלרוב מלוּות בהתעללות במשפחה, כמו זו של
גואל רצון והכת הירושלמית שנתגלתה לאחרונה, מחייב שינוי חקיקה. לא יתכן שרשויות הרווחה והמשטרה לא יוכלו להתערב, על-פי החוק הקיים כיום, אלא אם כן הוגשה תלונה של חברי הכת.
בדומה לחובת הדיווח, הקיימת לגבי אלימות במשפחה, כדי לאפשר התערבות הגורמים הרלוונטיים - כך צריך לנהוג לגבי הכתות, ולאפשר במקרה של חשד לרשויות לפעול מיד.
לא יעלה על הדעת לתת לכַת מתעללת לפעול באין מפריע כעשור שנים, כפי שקרה בירושלים, ולגרום לנזק בלתי הפיך לקורבנות. נכון, במקרה של חשד בלתי מבוסס, כל עוד העוּבדות לא אומתו סופית, החקירה צריכה להתבצע בחשאי, הַרחק מזרקורי התקשורת, כדי למנוע הוצאת דיבה רעה. אולם העדר פעולה מיידית עלול לגרום לריבוי כתות ולשכפולן ולגידול במספר הנפגעים שיזדקקו לשירותי הרווחה ובריאות הנפש. ויפה שעה אחת קודם. לתשומת לב חברי הכנסת.
צל"ש
מי אמר שהשוטרים כולם נגדנו? תשכחו מכל מה שידעתם על שוטרים אדישים וקשוחים שפוגשים אותם תמיד בעיקול החוק, וקַבלו את ציונה צרפתי מנפת נוה יעקב בירושלים.
די היה בתלונה של תושב רמות על קטנוע חדש שנגנב, כדי להקפיץ אותה ממשמרת הלילה המאוחרת שלה. היא גייסה סיירת נאמנה לאזור, ולא נרגעה עד שהקטנוע נמצא (אתם קוראים נכון). ואם לא די בכך, היא גם הזמינה גרר לרכב הטרי שנפגם וקיימה מצוות השבת גניבה במלואה. כל זאת הרחק מאורות הזרקורים ומשיקולי רייטינג.
אין ספק ראוי שהשוטרת הטובה והמסורה תשמש מודל חיקוי לכל השוטרים הגברברים, לנַער אותם מריבצם וממסכת אדישותם כלפי האזרח (גם אם הוא לא ביבי). ובא לציון גואל.
