השבוע דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשתם של News1 וכותב שורות אלו להסיר צווי איסור פרסום מעל פרטים במשפטו של אהוד אולמרט, ובראשם - שמותיהם של תורמים מרכזיים שלו בשנות ה-90. איסור הפרסום הוטל לאחר שאולמרט טען, כי הבטיח להם ששמותיהם לא ייחשפו, ושבלי זה הם לא יהיו מוכנים להעיד.

אנחנו כמובן מכבדים את ההחלטה. נשארנו רק עם התהייה האם נאשם פחות מיוחס היה מקבל את אותו יחס. האם בית משפט היה פוגע בצורה כזו בעיקרון פומביות הדיון, רק על סמך מילתו של הנאשם. האם בית משפט היה פוגע בזכות הציבור לדעת, רק משום שהנאשם אומר שהוא הבטיח משהו לגורמים עלומים.

בשבוע שעבר פרסם קלמן ליבסקינד במעריב תחקיר על הדרך בה רודף ורדי זיילר, לשעבר נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, מזה 18 שנים קבלן בשל מחלוקת על 5.5 מ"ר. בעיקרו של דבר, הייתה זו חזרה על מה שפרסם יואב יצחק כאן ובגלובס. את תשומת ליבי תפס במיוחד טיפולה של מערכת המשפט בסכסוך: החלפת השופט בידי אהרן ברק לדרישתו של זיילר, טיפולה של נשיאת המחוזי בחיפה בלהה גילאור בתיק למרות ניגודי העניינים בהם הייתה נתונה, והיחס המיוחד שמקבל כיום זיילר מהשופטת דיאנה סלע.

מאחר שהטענות בנקודות אלו לא הוכחשו, אני משער שהן אמת (במיוחד כאשר ליבסקינד מתאר את מראה עיניו). נדמה לי שלא צריך להוסיף אף מילה על משמעות הדברים. אולי רק דבר אחד: יש לקבוע בחוק, שסכסוכים אזרחיים בהם מעורבים שופטים יעברו אוטומטית לבוררות על חשבון המדינה. זה לא יחסל את התופעות המבישות שמתאר ליבסקינד, אבל לפחות יצמצם אותן.

אהוד ברק, בניגוד לבני גנץ, לא מוכן בכלל לשמוע על קיצוץ בתקציב הביטחון לטובת הצרכים החברתיים. גנץ דיבר על כך שהצבא לא יסכים לפגיעה במוכנות של חייליו, מה שאומר שניתן יהיה לקצץ בסעיפים אחרים. ברק לעומתו הזכיר, ש"שמבחינה ביטחונית אנחנו לא חיים בשוויץ ולא בפינלנד". לא מפתיע. השר האחרון שממנו ניתן לצפות לרגישות חברתית הוא אהוד (אקירוב) ברק.

אבל בכל זאת, מר ברק, הנה הצעה לחיסכון של עשרות מיליוני שקלים בשנה, שלא תפגע כהוא זה בביטחון: סגור את גלי צה"ל. עם מותו של עדי טלמור השבוע התברר, שהוא עבד בתחנה עד יומו האחרון - בגיל 58. חשבון מהיר מלמד, שזה 40 שנה אחרי גיל הגיוס. והוא כמובן לא היחיד; התחנה הזו עמוסה לעייפה באזרחים, המקבלים שכר נאה. שלא לדבר על כך שעצם קיומה של תחנת רדיו צבאית במדינה דמוקרטית הוא מצב בלתי תקין בעליל. שלא לדבר על כך ש-95% משידוריה כלל אינם מיועדים לחיילים אלא מהווים תחרות ישירה לתחנות רדיו אחרות, הנסמכות על האגרה או הנאלצות להתמודד בשוק תחרותי - בעוד גל"צ נהנית מתקציב ממשלתי.

כאשר ברק היה רמטכ"ל הוא ניסה לסגור את גל"צ ונכשל. כי קשה מאוד לסגור את התחנה של המקורבים למיניהם, הבנים-של והחברים-של. ושעוד לא קם הפוליטיקאי שיוותר על האפשרות הקוסמת כל כך: תחנת רדיו הכפופה למרותך. ושעוד לא קם הפוליטיקאי שיעז להתמודד מול אבירי חופש הביטוי, שייזעקו לטובת החלטורות המכניסות של חבריהם.

מרגלית צנעני ספגה קיתונות של ביקורת ובוז לאחר שהסתייגה מן המחאה החברתית. השבוע הגיע תורה של ענת וקסמן, שנבהלה ומיהרה לטעון שלא התכוונה לדבריה. מה שמלמד שוב, בפעם המי-יודע-כמה, שלדעת אבירי חופש הביטוי מן הצד השמאלי של המפה, החופש הזה שמור רק להם ולמקורביהם. כאשר הימין מותח ביקורת - זו הסתה; כאשר השמאל מותח ביקורת - זו דמוקרטיה. כאשר הימין מתנגד לחרם - זה פשיזם; כאשר השמאל קורא להחרים - זה מאבק הרואי. מארגני המחאה החברתית היוצאים נגד הממשלה הם גיבורי העם; ומי שמותח עליהם ביקורת הוא אויב הציבור.

הוועדה המארגנת של אולימפיאדת לונדון 2012 קבעה, כי חלוקת תעודות העיתונאי למשחקים תחל באוגוסט השנה, לאחר שהיא תקציב לכל מדינה את כמות התעודות שיינתנו לה. זה לא הפריע לתא כתבי הספורט בישראל לחלק את התעודות חודשים רבים קודם לכן, כמובן רק לחבריו ובחשאיות מוחלטת. איזו זריזות מופלאה, איזה תכנון מרשים. העיקר שאף אחד מחוץ לחבר'ה לא יסתנן חלילה לתוך המועדון המיוחס.

למי שמתלונן על "הקפיטליזם החזירי" ומביע דרגה כזו או אחרת של געגועים לסוציאליזם, כדאי לזכור כיצד נראתה השיטה הזאת - כאן אצלנו, לפני פחות מ-40 שנה. במשק שלטו בדיוק שני גורמים: הממשלה וההסתדרות, שהיו במידה רבה חיה דו-ראשית. על מכרזים לא שמעו כאן, הפרויקטים הגדולים הלכו לגורמי השלטון ולמקורביהם, השחיתות גאתה והמילה תחרות הוזכרה רק בהקשרים ספורטיביים.

אם היום מדברים על הון-שלטון, הרי שהשיטה אז הייתה הון בשלטון. בעוד לרוב האוכלוסיה אכן היה שוויון - כולם יכלו לקנא באותה מידה במי שיש לו - העושר התנקז אל השכבה השלטת: פוליטיקאים מהמפלגות הנכונות, פקידים בכירים, עסקנים, מנהלי החברות ההסתדרותיות ומלחכי הפנכה של כל אלו. מי שרוצה לחזור לימים הללו, כדאי שיחפש איזושהי "דמוקרטיה עממית" - השם המכובס לדיקטטורה קומוניסטית.