"עמוס ידידי, מענדי וואלו ומה חסני וואלו"

איך תזכור את גבי ללוש ז"ל, שאל אותי השבוע אחד מכתבי המקומונים בבאר שבע. מה זאת אומרת איך, השבתי לו בשאלה. את גבי ללוש אני אזכור כמי ש... ופה נעתקו, או שמא נתקעו, המילים בפי. כי את גבי ללוש ז"ל אפשר לזכור מכל זווית ומכל כיוון. לגבי ללוש היו פנים רבים.

את ללוש הכרתי באופן שטחי בהחלט מעבודתי כעיתונאי. עד שהגעתי לדימונה, לשמש כדוברו ויועצו לענייני תקשורת, יצא לי לדבר איתו רק פעם אחת. היה זה כאשר דוד לוי הקים את תנועת "גשר" לכנסת והציע לו-לכאורה מקום אטרקטיבי ברשימה. ללוש, שהיה אחד ממקורביו הגדולים של לוי, דחה את ההצעה, ושם בעצם נוצר הנתק בין השניים.

כאשר נודע לי כי ללוש דחה את הצעת ה"פטרון", כך כינו את לוי מקורביו האמיתיים, טלפנתי אליו ללשכה. מר ללוש, שאלתי, הכצעקתה? ללוש, פוליטיקאי מזן נדיר, השיב לי כך: "אכן קיבלתי הצעה מלוי, אשמח מאוד גם להשיב עליה בחיוב, בתנאי שלוי יישאר בליכוד. אם הבחירה היא בין לוי לליכוד, אזי אני מעדיף את לוי כחבר אישי ואת הליכוד כבית פוליטי".

כזה היה ללוש. ליכודניק בנשמה עוד מימיו כנער במרוקו. שם, "בצפון צרפת", כפי שנהג לומר בחצי חיוך, פעל כנער בתנועת "דרור" הציונית. בארץ סירב לקבל תפקידים שלא ניתנו לו במסגרת כישוריו וחברותו בתנועת הליכוד. מבחינתו, עדיף להישאר ראש עיריית דימונה מטעם הליכוד מאשר לקבל תפקיד של שגריר במדינה דוברת צרפתית, כפי שהוצע לו לפחות פעם אחת על-ידי גורמים מטעם מפלגה אחרת.

הא לכם אנקדוטה קטנה הקשורה בנאמנותו של ללוש לליכוד: עם סיום תפקידו כראש עיריית דימונה, הוא מונה ליועצו החברתי של שר הביטחון דאז שאול מופז. כאשר שרון פילג את הליכוד והקים את קדימה, ללוש נמנה עם אלה ששכנעו את מופז להצהיר את הצהרתו המפורסמת "בית לא עוזבים". ללוש נשאר איתו במשרד הביטחון. כעבור ימים ספורים התקשר אלי ללוש וביקש לפגוש אותי ליד ביתי. נפגשנו ברכבו. אני רוצה שתבוא איתי לביתה של סימה נבון, אז סגנית ראש עיריית באר שבע ומהאנשים החזקים בסניף הליכוד המקומי. מה לי ולסימה נבון, הקשיתי. "אני מגיע אליה עם שאול מופז, כדי לשכנע אותה להישאר בליכוד", הוא השיב. אם כך, אמרתי לו, תסתפק בזה שאני אראה לך את הבית שלה - וכך היה. אבל, כאשר מופז (ונדמה לי גם הגברת נבון) בכל זאת עזב לקדימה, ללוש אמר לו תודה יפה, עזב את תפקידו במשרד הביטחון ונשאר מובטל אבל גם נאמן לליכוד. עד יום מותו.

ובחזרה לשאלת מיליון הדולר - כיצד אזכור את גבי ללוש? כפוליטיקאי מבריק, שבמשך 15 שנים ניהל באלגנטיות את דימונה? כראש העיר היחידי בדימונה שהצליח לכהן שלוש קדנציות מלאות, מה שלא עשו קודמיו ולא בטוח שיעשה זאת יורשו מאיר כהן? כליכודניק נאמן, שהעדיף את טובת המפלגה והרעיון על פני התבדלות בפני פוליטיקאי אינטרסנט? כמי שבתקופתו דימונה הפכה לעיר ואם בישראל עם קליטת עלייה ותנופת פיתוח שהפכו אותה לשנייה בגודלה בנגב? כמי שתפישתו המהירה וראייתו הכוללת הושוו לא אחת לאלה של אריה דרעי האגדי? כפוליטיקאי הכי מצחיק באזורנו? כאלוף העולם בבריחה ממצבים מביכים? ואולי כמי שעישן שלוש חפיסות סיגריות ביום ומצץ לפחות שקית אחת של סוכריות בטעם קפה?

האמת? את גבי ללוש אזכור בכל אחד מהכתוב לעיל, אבל יותר מכל אזכור אותו בשל אמירה אחת קצרה, תמציתית, בערבית מרוקאית שהוא אמר לי פעם בתשובה לשאלה "האם הגשמת את חלומותיך הגדולים?": "עמוס ידידי, מענדי וואלו ומה חסני וואלו". לאלה שאינם מבינים את השפה הערבית-מרוקאית נתרגם: "עמוס ידידי, אין לי כלום אבל גם לא חסר לי כלום". ואכן, זה היה גבי ללוש וכך אזכור אותו תמיד. צנוע. עניו. עממי. מעולם לא גבה לבו. לא התיירא מן השררה ולא העדיף "מלך" על פני "למך".

הוא גם לא התגורר בווילה מפוארת, מנקרת עיניים. הוא לא נסע במכונית מפוארת כשהפך לאזרח מן השורה, למרות שיכול היה להרשות לעצמו. הוא לא רכש לעצמו חליפות פאר או חולצות משי יוקרתיות. גם הנעליים שלו תמיד היו פשוטות וזולות אך נאות. ללוש האמין באמת ובתמים כי אין לו כלום מבחינה חומרית, מה גם שהוא לא היה מבוסס כמו ראשי ערים אחרות (עבדתי עם ארבעה כאלה), אבל הוא היה מוכן להישבע, בכל מצב, שלא חסר לו כלום!!! וכי למה שייחסר לו, אם היו לו בית חם, אוהב ודואג, משפחה מלוכדת, שלושה ילדים מוצלחים בתחומם ועיסוקם, קריירה נפלאה וחיים מלאי עשייה לטובת הציבור ומלאי סיפוק.

ראשי ערים, עדות אישית שלי, לפחות חלקם, לא תמיד נוהגים לחוס על כספי ציבור. בדרך כלל ההוצאות הן על טיסות ומסעדות. לא גבי ללוש. דוגמה: ראשי ערים מרבים לבקר בירושלים, בכנסת או במשרד הפנים. לא אחת נסעתי עם ה"בוסים" שלי לאותם מקומות. ריטואל קבוע, של פגישה עם שר הפנים או הרווחה או האוצר. תמיד, הן בהלוך והן בחזור, הם מצאו את הזמן לעצור באיזו מסעדה טובה, להזמין סטייק טוב, לשלם, לקחת קבלה ולקבל החזר מהעירייה. לא גבי ללוש. לא אחת נסענו לירושלים בבוקרו של יום, כיתתנו רגליים ממשרד למשרד במשך שעות רבות עד לשקיעת החמה, וכשחזרנו לדימונה וביקשנו לעצור באמצע הדרך באיזושהי מסעדה טובה על-מנת להשקיט את רעבוננו, ללוש היה אומר לנו "חברים, בואו נעצור בצומת קסטינה, יש שם אחלה פלאפל...". וקבלה?! הס מלהזכיר! כזה היה גבי ללוש.