כשהתותחים רועמים גם סדר היום התקשורתי משתנה. במשך חודש הצליחה מחאת האוהלים לשמור על הרלוונטיות שלה בסדר היום התקשורתי בישראל וזכתה לסיקור מקיף מצד כל כלי התקשורת. חודש ימים זה המון זמן, אך כעת חוזרת המציאות הים-תיכונית הישנה ומכתיבה לנו את סדר היום.
כאשר הכדורים שוב שורקים, חוזרים לעמדות המוכרות הכתבים והפרשנים הצבאיים, וסדר היום החברתי נדחק לשוליים. גם המחאה השקטה ביום שבת האחרון, מקבלת פתאום תפנית אחרת בסיקור התקשורתי, כאשר חבורת מפגינים קולנית היא שתפסה את הכותרות והיוותה כר פורה לסיקור התקשורתי שרק מחכה לחריגות שכאלה.
לרגע אין לפקפק במה שעובר על תושבי הדרום. מציאות של מיליון תושבים שנתונים תחת איום ביטחוני מתמיד היא מציאות בלתי נסבלת. מול ההרוגים בפיגוע המשולב באילת, ערעור היחסים עם מצרים ומתקפת טילים על הדרום מחווירות עד הופכות בלתי נראות דרישותיה של המחאה החברתית. מול אלה, קריאתה של מרגול בגנות המחאה, מקבלת פתאום משמעות אחרת, וחבורתה של דפני ליף נראית כחבורת ילדי שמנת מפונקים. כך זה היה תמיד במציאות בישראל, הכל נדחק לשוליים מול המציאות הביטחונית ודרישות משרד הביטחון. אולם, כאן בדיוק מגיעה שעת המבחן של המחאה.
היה ברור שהכותרות התקשורתיות שתפסה המחאה לא יישמרו לאורך זמן, ולכן המבחן האמיתי שלה הוא כבר לא בממדים של המחאה ומספר האנשים שהיא מצליחה להוציא לרחובות, אלא ביכולת למצוא כעת ערוצים אלטרנטיביים לשימור הרלוונטיות גם ללא עזרתה של התקשורת. ראשי המחאה צריכים לשוב ולהזכיר כי גם כאשר התותחים רועמים, המשכורת נשארת אותה משכורת, המחירים ממשיכים לעלות והריכוזיות אינה פוחתת. זהו הזמן לחזור לכלים שהתניעו לראשונה את המחאה - כיכר פייסבוק וטוויטר במטרה להבהיר כי לא מדובר בעוד מחאה שהצליחה יותר מקודמותיה, אלא קריאה אמיתית לסדר חברתי חדש.
