הדממה שהשתלטה על מוספי הספרות והשירה בעיתונות

נולדתי לדור שזכה לחוות את שמחת הקמתה של מדינת ישראל. ערכי העבודה והסולידאריות החברתית היו אדני המסד של המדינה אותה הכירו נעורי. למרבה הצער, בגרתי וזקנתי בדור, שהוּלַך שולל יותר מדי מהר אחרי מקסמי שווא של כלכלת הון, שהפכה לקלקלת דורי.

האדנים של סולידריות חברתית ואחריות, שחבה המדינה כלפי כלל החברה ובמיוחד החלש שבה, נצרבו ונחרכו על-ידי תהליך הרסני של הפרטה, שכוון ונווט על-ידי ממשל. ממשל, ששבה את לב האזרח בקבלת הפרטה כמזור לכל מפגע כלכלי.

הציבור קנה את כזבי ההפרטה, ובחר בנציגות פרלמנטרית שהעצימה את ההפרטה - את מכשיר ההרס הברוטאלי ביותר של סולידריות חברתית. מכשיר המאפשר למדינה למכור מחויבויות חברתיות להון, שאינו רואה לנגד עיניו את ההון האנושי, אלא את ההון הפיננסי.

נולדתי לדור, שזכה לחוות את שמחת הקמתה של מדינת ישראל. שמחה ותקווה שעל כתפינו מוטלת משימה לבנות חברת מופת של צדק חברתי. בגרתי וזקנתי בדור, שהמיר יותר מדי מהר כמיהה לערכי צדק חברתי בסגידה עיוורת לממון כערך בלעדי ומנווט בחייה של מדינה חדשה.

זקנתי בדור, כשעל פיגומי הבניה בנגב ובגליל, בשומרון וביהודה ניגרת זעה של מהגרי עבודה מרומניה ומפלשתין, בשדות - ניגרת זעה תאילנדית וסינית, בשרותי הבריאות - ניגרת הרבה הרבה זעה פיליפינית, ואת הזעה הזאת סוחטים סוחרי עבדים המדברים וכותבים בשפה היקרה לי ביותר - עברית.

תמונה עצובה זו של מציאות חברתית כלכלית עגומה אינה מקבלת את ביטויה במוספים הספרותיים. בשפה היקרה לי ביותר נכתבת שירה, שבמודע פוסחת על רבבות בני עם עבדים, הבונים לנו במדינת היהודים את הפיתומים ואת הרעמססים.

אם מהגר ומהגרת עבודה זרים גנבו רגע קט של התייחדות אינטימית, שהביאה גם פרי בטן, הרי הם בבחינת עבריינים , שלעברם אנחנו שולחים משטרת הגירה לגרשם מפנינו. מציאות זו אינה קיימת בבמות הספרות העברית .

אנחנו מתעלמים, שבמדינת היהודים עבור זכות לעבוד משלמים אנשים עובדים לסוחרי עבדים, אזרחי מדינת ישראל, רבבות דולרים, שירדו לטמיון, כי הרי הם עבריינים - הם גם העזו להביא ילד לאוויר העולם בניגוד לחוקי העבדות שהשתלטו כאן על חיינו. אנחנו ראויים לכל גינוי על כך, שלא גייסנו את השירה העברית להעמיד לעמוד הקלון של חיינו היהודיים את התופעה של סחר עבדים חוקי באמצעות חברות כוח אדם הפועלות על-פי מִשְׁפֹּט שֶׁהָיָה לְמִשְׂפָּח.

אני כואב את הדממה, שהשתלטה על מוספי הספרות והשירה העברית בעיתונות. מוספי ספרות ושירה , ששכחו את המקורות שלנו, הזועקים את כאבו של הגר. כבר העירו רבותינו בבא מציעא נט, ע"ב - "שבשלושים וששה מקומות בתורה הזהירה התורה על הגר . אין מצווה אחרת בתורה שמופיעה וחוזרת במספר כה רב של פעמים כמו המצווה ביחס לגר". ואילו המוספים לספרות ושירה עברית נעלו שער ולב. לא הטילו את מלוא מטענם הסגולתי לתת ביטוי הולם לחובה שלנו לשָרֵש את הנגע של מסחר בבני אדם במדינת היהודים.

המוספים הספרותיים של העיתונות הכתובה אטמו לבם לא רק לכאבו של הגר, אלא גם לכאבו של התושב בארץ הזו. לא ניתן מקום בשירה העברית לכאבן של משפחות במאהלים כדוגמת המאהל בג'סי כהן או בבת ים, המאכלסים מספר גדול של אנשים,שאין להם בית לגור. עבורם האוהל הוא אינו רק סמל, אלא הכרח קיומי.

את מקומה של השירה הממוסדת תופסת בצנעה באלו הימים חבורה מרשימה של משוררים צעירים, חברים ב"גרילת תרבות". חבורה שניתן לזקוף לזכותה את היותה קשובה לקול המחאה החברתית עוד טרם קיבלה את ביטויה בהפגנות ההמוניות.

למען דמותה החברתית של המדינה היקרה לכולנו, אני מייחל לכך, שהספרות והשירה העברית יטביעו את חותמן הסגולי ולא יעמדו בצדי הדרך בימים, שקול המחאה החברתית מנסה להחזיר את מדינת ישראל למסלול שפוי - מסלול הקשוב בראש ובראשונה להון האנושי ולא להון הפיננסי.

מי ייתן ומתוך הסאונה והחום של יולי-אוגוסט 2011 תנועת המחאה תעניק מרוחה גם לספרות ולשירה העברית.