זו אינה המחאה שלי

לא, לצערי זו בינתיים אינה המחאה החברתית שלי.

זו אינה המחאה שלי, למרות שהבעיות הן בהחלט שלי גם שלי: יוקר הדיור, המחיה, גידול הילדים וכל שאר הסוגיות העולות לדיון, נוגעות לי באופן ישיר. בחלקן, אני חש, אולי נוגעות הן אלי אף יותר מאשר למרבית המפגינים. כתושב שדמות מחולה, המשתייך למועצה האיזורית בקעת הירדן, אני חש מדי יום מהו יוקר מחיה ישיר או עקיף, ואלו תשלומים עודפים ומיותרים מושתים מדי יום על תושבי הפריפריה, על אחת כמה וכמה פריפריה שהיא גם מרוחקת ונשכחת, וגם מעבר לקו הירוק, לרוע המזל.

אל יוקר המחיה ומצוקת הדיור - שאנו חשים בה על בשרנו בשנים החולפות, ואשר הביאה לכך שגם מלונה ממוצעת ניתן להשכיר כאן במאות שקלים לחודש - נוספות בפריפריה שלנו גזירות כלכליות רבות ומגוונות, שתושב מרכז הארץ, או אפילו ירושלים, אינו מודע להן כלל: ההכרח לנסוע לעבודה מדי יום למרחקים, תוך תשלומים הולכים וגדלים על הדלק וללא מערך תחבורה ציבורית הכרחי; מערכת בריאות הדורשת מאיתנו לנסוע פעם אחר פעם לעפולה או לירושלים לשם כמעט כל טיפול החורג מרפואת משפחה או מעקב סטנדרטי; מחירי מזון ומוצרים בסיסיים גבוהים באופן ניכר מרשתות המזון הזולות במרכז הארץ; הוצאות כספיות הצצות חדשות לבקרים בנוגע למערכת החינוך או ההסעות של ילדינו, שאינם מתחנכים ביישוב, כמובן; ועוד מגוון סוגיות ההופכות את כל אותן סוגיות כלכליות וחברתיות לרלוונטיות דווקא כאן, אולי יותר מכל מקום אחר.

אלא שלמרות כל זאת, זו כאמור אינה המחאה שלי.

זו אינה המחאה שלי, מאחר שכל כמה שאני מנסה לדחוק את הדברים לשולי התודעה, הרי שהריח העולה מן הקו המוביל של אותה מחאה הוא בעיקר ריח של פינוק, אולי בעצם ילדותיות: של דרישה בלתי נדלית לקבל, לדרוש, להשיג, ומעל לכל - להתלונן עוד ועוד. כתלמידים טובים מבית מדרשם של רינו צרור וחבריו, מובילי המחאה - יהיו אשר יהיו - מצליחים פעם אחר פעם לנסח את דבריהם באופן שבו יובן שבמדינת ישראל כלום אינו פועל. שום דבר. הכל רקוב, מושחת, מעוות, מכוון מלמעלה בידי כוחות שחור, ובקיצור: דורש מהפכה של ממש.

תיאור זה, הגם שאמצעי תקשורת רבים מאמצים אותו בחום מזה שנים לא מעטות, רחוק מאוד מן המציאות שאותה אני מכיר. מציאות שבה מדינה הנאבקת בשלל קשיים מנסה כמעט בכל כוחה - ומצליחה במידה בלתי מבוטלת - להעניק למרבית אזרחיה ביטחון כלכלי העולה על זה של חבריהם "במדינות המתוקנות", ומייצרת עבורם רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שבה מודים מנהיגי המחאה, אפילו גבוהה בהרבה מן הראוי.

ילדותיות ופינוק - בלא לשלם את החשבון

תחושה זו של ילדותיות ופינוק בלתי נעימים לשמיעה, מובלטת עוד יותר לנוכח העובדה שבכל שלל המחאות המסונפות לאותו המחאה הראשית של "העם", אותו יצור אמורפי שפעם אחר פעם אינו מוכן לבחור בדרך הסוציאליסטית בשעת הבחירות - אין ולו אמירה אחת שבה מציעים המוחים כיצד הם עצמם מוכנים לשנות את סדרי העדיפות שלהם עצמם, על-מנת לשפר את מצבם הכלכלי, אולי אף את מצבה של המדינה כולה. לא ולא: הללו דורשים דיור ציבורי זול, חשמל ודלק בחצי-חינם, מים ללא חשבון וגבול, ובקצרה תנאי חיים שבמסגרתם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם בחייהם, בלא לשלם את החשבון בסוף החודש ובלא להחזיר למדינה דבר. אחדים מהם, והדברים כמובן נוגעים זה בזה, אף לא טרחו לתת למדינה את אותן שנים קצרות הנדרשות על-פי חוק מכל אזרח.

יתר על כן: אותם מתבטאים, הזוכים לכמויות בלתי נדלות של זמן שידור כלל-ישראלי, אינם אומרים וכותבים דבר וחצי דבר על מערכת הערכים המעוותת שכפו עלינו העשורים האחרונים, שבמסגרתה רודפים אזרחים פשוטים אחרי שורה אינסופית של מותגי ייבוא ופרסום שאין להם כל צורך וכל יכולת של ממש לרוכשם. זו, מסתבר, אינה בעיה כלל: הבעיה כולה, כל כולה, טמונה בממשלה ובהנהגה הפוליטית, המושחתת - אליבא דמנהיגי המחאה - עד אחרון חבריה, ומזה כמה עשרות שנים.

לפיכך, זו אינה המחאה שלי.

המחאה שלי הייתה קוראת - ומבליטה אולי מעל לכל - לשינוי ערכים אזרחי ופרטני שישנה לא רק את יוקר המחיה, כי אם גם את רמת החיים שהתרגלנו לדמיין שמגיעה לנו. שתשנה ותחסל את המרדף האגואיסטי והבלתי נגמר אחר מותרות, הנאות, חופשות סקי או מכוניות חדשות, שאין לנו צורך של ממש בהן ובכל מה שהן מסמלות. שתבהיר כי ישיבה אינסופית בבתי קפה אינה מצרך שכל אזרח רשאי לתובעו, כי אייפון אינו מצרך בסיס בבית הישראלי, כי בעלי ההון אינם רשעים ואנשי סדום מעצם הגדרתם ככאלו, וכי חופשה משפחתית בחופש הגדול אינה צריכה ואינה יכולה לעלות עשרות אלפי שקלים, גם כאשר הכל כלול, כמנהג ימינו אנו.

הם לא רוצים לתקן אלא להחריב

זו אינה המחאה שלי, כי איני מאמין ואיני רוצה במהפכה טוטאלית. הכלכלה החופשית חשובה בעיני לאין ערוך, והיא זו שהביאה ליצירתה של מדינה חזקה, בעלת כלכלה יציבה ועתיד בטוח, לפחות בטווח הנראה לעין. גם אם יש לערוך בה תיקונים, אזי הקריאה למהפכה טוטאלית מרמזת - אולי בעצם צועקת - כי לא זו מטרתם של המפגינים וראשיהם. אלו אינם מעוניינים לתקן באמת, כי אם ביהירותם ורהבם - שהם מתקשים להסתיר בראיונות האחרונים - מעוניינים בכל מחיר להפיל, להחריב, לחסל, לשבור, לפטר, ולאחר מכן לדרוך על אלו שפוטרו מתפקידיהם הממלכתיים. כל דבר פחות מכך לא ירַצה את הילד המפונק, הרוכב על כתפי אביו עד ששוכח הוא מי הוא הנושא אותו.

זו גם אינה המחאה שלי, משום שאיני מוכן להיות שותף בשום צורה שהיא ליצירה חברתית המתעצבת ומובלת במידה רבה בידי תקשורת שיכורת כוח ורודפת שלטון, השוכחת כבר לפני שנים ארוכות את תפקידה כמדווחת, ומנסה בכל כוחה - ובאמצעות כל כלי העומד לרשותה - לעצב מחדש מציאות שמרבית חבריה מאמינים בה. זו אינה מחאת-עם, אני חש, כי אם מחאת ציבור רחב, חלקו ציבור במצוקה, שאינו ער לשימוש הציני שעושים בו כלי תקשורת שונים, שלא לדבר על שאר בעלי אינטרסים זולים או פוליטיים.

זו אינה המחאה שלי, כי איני מוכן להשתייך לתנועה הגורסת כי כל אלו היוצאים כנגדה - ויהיו אלו אפילו זמרת מזרחית או חברת כנסת מן השמאל, הטוענת למרבה התדהמה שלא ההתנחלויות הן אויב האזרח הקטן - ייאלצו לשלם במחיר מיידי, מהיר וטוטאלי, מעל כל במה תקשורתית, עד שיטהרו את עצמן ויחזרו בהן מדבריהם הבלתי-לגיטימיים.

זו אינה המחאה שלי, משום שאיני מוכן שבתוך שטף הדיבורים הבלתי נלאה, אצטרך בעל כורחי לתמוך גם במגוון מטרות המנוגדות תכלית ניגוד לכל מה שאני מאמין ומוקיר במדינה זו. איני מוכן להירתם אגב אורחא -ובלי שנשאלתי כלל! - למאבק להשבתו של גלעד שליט הביתה במחיר הנראה לי בלתי סביר, או בעד הורדת מחירי מים או חשמל לכל שימוש, שבמציאות האקולוגית שבה אנו חיים תהווה חלמאות של ממש. איני מוכן ואיני רוצה להפגין לצד דגלים אדומים באשר הם, מתוך שאני זוכר היטב מה מסמלים אלו, ועל אחת כמה וכמה איני מוכן להזדהות עם הנפתו של צ'ה גווארה מעל כל תורן, הרבה יותר גבוה מאשר דגלי ישראל העלובים והמוזנחים. איני מוכן לקרוא - במסגרת הפגנה על יוקר המחיה, לכאורה - למאבק "למען זכויותיהם של אחינו הערביים בגליל ובעזה", ואיני מוכן להתגייס ולהזדהות עם שיריהם של זמרים שנכתבו במיוחד כנגדי.

אולי מתישהו גם אני אוכל למחות

לבסוף - ואף בזאת עלי להודות, אם כי זה אינו העיקר - זו אינה המחאה שלי משום שקצתי בצורך המתמיד להוכיח, כי אני חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, וכי על-מנת לעשות כן עלי לפעול ולהזדהות עם ערכים שאינם ערכי. קצתי באנשי ציבור - דתיים וחילוניים, שמאלנים וימניים - המנתחים פעם אחר פעם את מידת נאמנותי להיותי חלק מציבור ישראלי רחב ומגוון, והשופטים אותי על מגורי במקום (בקעת הירדן) שכיום איש כמעט אינו מוכן לגור בו, ודאי שלא מנהיגי אותה מחאה עממית-כביכול. הללו דורשים תחילה בנייה זולה בתל אביב, על-מנת שקרבתם לפקולטאות שמהן יצאו לרחובות לא תהא קשה מדי, ועל-מנת שלא ייאלצו - כמו רבים משכני - לכתת את רגליהם ואת רכביהם מדי יום למוסדות אקדמיים מרוחקים מן המרכז ומרוחקים מיישובם הם.

זו אינה המחאה שלי, לפחות בינתיים, משום שלמרות שהקשיים הם בהחלט שלי, הרי שדרך המחאה, עיצובה והנהגתה מותירים אותי - למרות רצוני העז להזדהות עם חלק ניכר ממסריה - מחוץ לגדר פעם נוספת. לפיכך יכול אני רק להתפלל כי בעתיד, אולי אפילו זה הנראה לעין, תצמח תנועת מחאה ערכית מסוג אחר: שתוביל אותנו הרחק מפיתויי והבלי העולם הצרכני הבוטה, המכוער והיקר שיצרנו לעצמנו בעשורים האחרונים, ושבמוקדה יהיה הרצון האמיתי לתקן, ולא רק לעסוק בשבירת כלים; לחזק את ידי מנהיגינו בנסותם לתקן עיוותים בני שנים, ולא להופכם לדמויות נלעגות שרק עמוד הקלון יעשה עמיהם צדק. או אז, אומר אני לעצמי פעם אחר פעם, או אז אוכל גם אני לצאת לרחובות בגאווה, בשמחה, אחר צאת השבת, ולהיאבק על דעותי בכל מקום בו אקרא לעשות כן.