הנטרפה עלינו דעתנו?

בן עשר הייתי כאשר קול אלאהראם מקהיר בישר לי, מעל גלי האתר אי-שם בתדר 1 מגה הרץ, כי עוד מעט קט דמי יזרום ברחובות תל אביב. אמי זעמה מאוד בראותה את אוזני הצעירה כרוייה לדיבורו המתלהם של דובר העברית העילגת, והבריחה אותי מן הרדיו הגדול. 44 שנה עברו מאז, ושוב המבוגרים האחראים מנסים לסתום את אוזני הכרוייה לקולות המלחמה הבוקעים מקהיר, בטענה שחייבים לשמור על השלום עם מצרים. נראה שגם ארבעת אלפים שנה אינן גורמות לדור המדבר לוותר על רצונם הטוב של המצרים לטובת עצמאות וריבונות ישראלית בארץ ישראל.

אבי נלחם ב-33 הקרבות שנלחמה גבעתי בפולש המצרי, חלקם כקַשָּר של יצחק פונדק האגדי. שליש מן הגדוד חקוק על האנדרטה. ושוב במלחמת סיני 1956. ושוב במלחמת יוני 1967. והוא שירת שוב לאחר מלחמת 1973 ביחידת קשר עם האו"ם. ואז, לאחר הקזת דם של 30 שנה, הגיע המדינאי המתוחכם ביותר שראה המזרח התיכון, אנואר סאדאת, נאצי מוצהר ענוב בצלבי-קרס, ושלף ניצחון ממלתעות התבוסה, תוך שימוש במילת הקסם "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים". תמורת השלום קיבלנו לגיטימציה לכיבוש הערבי של ארץ ישראל תחת הכינוי "פלשתינים", חֶסר של שני מיליארד דולר בשנה של נפט, גירוש מאורגן של יהודים בפעם הראשונה מאז כניעת ירושלים, האובדן של מרחב ההתרעה האסטרטגי, והחשוב ביותר - מיליון עוינים המצמיחים מתוכם אין ספור ג'יהאדיסטים. שיהיה ברור לכל תושבי הדרום מבאר-שבע ועד אשדוד: ההפצצה עליכם היא תוצר ישיר של ה"שלום" עם מצרים.

ועכשיו מגיעה מכת המחץ של השלום. כדי לשמר את הג'יהאד מפגיעתה הרעה של ישראל, נדרשת ישראל להסכים לשינוי ההסכמים, לביטול סופי של מרחב ההתרעה, להשבת המצב ששרר בסיני לפני יוני 1967, שהצבא המצרי שולט על המעברים ומדרבן את הפדאיונים. ישראל נדרשת? היא ממש מתחננת. השר לענייני הנגב והגליל מתחנן למצרים כי תשיב את צבאה לסיני כדי שזה יבטיח את ביטחון ישראל. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

ולו היו הדברים נאמרים לפני שנה, כאשר הנשיא מובארק עוד שלט לכאורה ביד רמה, ניחא. אז אפשר היה לדבר על שותפות בהתיצבות מול האיסלאם היסודני, על ברית נגד אירן, על השותף האמריקני להסכמי קמפ-דייוויד. אבל כיום, כאשר מובארק מובל למשפט בתואנה כי בגד במצרים בכך שקיים הסכמים מסחריים עם ישראל, כאשר מנהיג האחים המוסלמים יוסוף אלקראדאווי, התומך הנלהב בפעולות מתאבדי הנפץ, נואם בכיכר תחריר, כאשר השגרירות הישראלית נתונה במצור, כאשר גלי השטנה שוטפים את קהיר, כאשר בבית הלבן הנשיא האנטישמי ביותר מאז ומעולם - האם זה הזמן להתחנן בפני המצרים שיגנו עלינו מן הפדאיונים שהם טיפחו במשך 30 שנות "שלום"? הנטרפה עלינו דעתנו?

אפילו חמאס מוצג כישות לגיטימית

לא. כי מעולם לא הייתה לנו דעת. יש רק התגלגלות ממשבר למשבר, ממלחמה להונאה, מהקזת דם לשפך דם. הרי לו ביקשו באמת למדוד את כוונות השלום של מצרים, כל שעלינו לעשות היה לדרוש את גלעד שליט - ממצרים. המצרים הם שיכולים להטיל אימתם על עושי דברם, והם לא עשו זאת. להפך, הם גיבו את חמאס לאורך כל הדרך. הם שיחקו בציניות נגד ישראל בגורל החייל השבוי, בעודם דוחפים במנהרות עוד ועוד קטיושות, נשק וחמרי חבלה, כדי לאפשר לרצועה לנהל מלחמת התשה צבאית, מדינית ותקשורתית נגד ישראל. מצרים מעולם לא הניחה את נשקה. היא רק כיוונה אותו בצורה יותר מתוחכמת, שבאמצעותה קלטה מארה"ב מיליארדים רבים של סיוע, והכינה את צבאה למלחמה הסופית נגד האויב הציוני. ועל זה רוצה השר לענייני הנגב לשמור. כי מי יודע, אולי מחר יהיה לנו שכן יותר גרוע ומסוכן, אל-קאעידה, או ועדות ההתנגדות או חמוֹר במרק פירות.

הימנעותה של מדינת ישראל ושל נציגיה הנבחרים מהטלת ריבונות היא מן הידועות. אין ריבונות על הגבול עם מצרים ואין ריבונות על שטחי הנגב; אין ריבונות על גב ההר ואין ריבונות על הגליל. הריבונות היהודית מוגבלת לשפלת החוף מסדרון ירושלים ומסדרון באר-שבע ותו לא. ואם לא די בכך, הרי שנושאי הדגל של הריבונות המוגבלת מחפשים ללא הרף מישהו שייטול מעל כתפיהם את משא הריבונות - מצרים במערב, רשות אבו-מאזן במזרח, כוחות או"ם בצפון וכוח בינלאומי בדרום. אפילו חמאס מוצג כישות לגיטימית שתפקידה ליטול את משא הריבונות מעל כתפיה הצרות של הישות הציונית.

ובכן, זה לא עובד.

מצרים וחמאס חד הם. במיוחד מצרים החדשה שאינה מחויבת לדבר ממורשת הפרעונים הנאצים-נאצריסטים. יוניפיל וכוחות בינלאומיים אינם מחויבים לריבונות היהודית. שמירת הריבונות היהודית בארץ ישראל היא המטלה של הממשל היהודי, ומי שאינו מוכן לעמוס אותו על כתפיו, שיתכבד וילך הביתה ולא יטיל את המעמסה על אויבי ישראל - המוצהרים והמוסתרים.

על ממשלת ישראל לדבוק בהסכם הביטחוני ככתבו וכלשונו, ולהתייחס לכל חריגה ממנו כאל הכרזת מלחמה, כולל מעבר של זרים מצד אחד של הגבול המוסכם לצידו השני. גבול מצרים דינו כגבול מלחמה עם סוריה. כל החוצה אותו יגורש מיד כל עוד אינו מסוכן, ואם הוא מסוכן - דמו בראשו. כל דבר פחות מזה הוא הפקרות, וגלעד שליט הוא עדות לכך.

ידוע לי שדברי הם לריק, ששמונה קורבנות דמים להפקרות פשוט אינם ממלאים את מכסת הדם הנחוצה לשינוי יסודי של מדיניות, כמו שחמשת הנרצחים במשפחת פוגל אינם משנים את מדיניות בג"ץ כלפי הישוב היהודי בשומרון. ימשיכו אפוא שרי הקשקשת ואלופיה לדבר על שמירת השלום עם מצרים, עד שתתמלא קובעת הדם על גדותיה, וכל ישראל יבכו את המכה.