על כבוד ועל כבוד לאומי

המדרש התלמודי מספר כי ביום בו נפטר אברהם אבינו לבית עולמו, התייצבו כל מנהיגי אומות העולם בשורה ואמרו: "אוי לעולם שאיבד מנהיגו, אוי לספינה שאיבדה קברניטה". יום האבל הגדול של השבט הישראלי הקטון, היה ליום של כבוד לאומי שלא היה שני לו. יתכן כי העולם של המדרש התלמודי היה קטן לאין שיעור מן העולם של היום, ומנהיגי אומות העולם של אז לא משלו במרחבים בהם מושלים היום ראשי מעצמות ומדינות, והחולשה ההדדית והקרבה הגיאוגראפית והתרבותית, עשו את מה שנראה כבלתי אפשרי היום לאפשרי בשעתו. אבל דברי הימים בספרי התורה והנביאים הראשונים רצופים מלחמות וסכסוכים אלימים עם עמון ומואב ופלשתים ועמלק ומי לא, כולן אומות עולם שההיסטוריה שלהם וההיסטוריה היהודית של אז בלולות היו בעוינות, בשנאה, בחרבות כדי להרוג ובחץ כדי להשמיד.

צריכים היינו לדברי אגדה כדי לומר לנו כי המרים באוייבים ידעו גם פיוס והכירו בתרומתו הייחודית של היהודי הראשון שהביא לאנושות את האמונה באל אחד והתאספו ביום פטירתו כדי לחלוק לו את הכבוד האחרון. הם התעלו על אויבותם, והספידו הספד נאצל את הנשיא בעמו שפלש לתוך המרחב השמי שהיה לפי תפישתם קנינם.

במעמד הפרידה הבין ממלכתי זוכה בית אברהם לכבוד לאומי שאין שני לו. לא רק בניו אחריו לחמו מלחמות חורמה באומות העולם האלה, אלא הוא עצמו הריק חניכיו לא אחת כדי לממש את זכות ישיבתו בארץ של לך לך. המלכים עומדים בשורה כדי לבכות את מותו של קברניט הספינה בו שט העולם כולו, וניצבים כדי להעניק יחד כבוד לאומי למנהיג מוסרי שתרומתו חרגה מתחום ההשפעה השבטית, כדי להכיר בחין ערכו של העם היהודי הקטן והאחד, בהישגיו, בתרומתו לאנושות, לא בעליונותו הצבאית. לא היה מעמד, בפרוזה ההיסטורית ובאגדה הרעיונית, בו הודגש כל כך אופיו המכריע של כבוד לאומי.

כבוד לאומי הוא מה שהזולת מעניק לך. כבוד לאומי איננו מה שאתה נוטל לעצמך ממאגר ההתנשאות, ויוצא לרומם עצמך לעיני כל רואיך המוגדרים על ידך כיריבים משפילים. כבוד לאומי איננו הצהרה כי זקיפות הקומה שלך היא נשק, כי עמידתך האיתנה היא מענה להתגרות. כבוד לאומי איננו עיטור עוז שאתה מצמיד אותו בידיך שלך לחזה שלך. כבוד לאומי הוא מה שאומות העולם נותנים עטרה מהכרה על ראשך. כבוד לאומי איננו כבוד של כל העולם כולו נגדנו. כבוד לאומי הוא שהעולם כולו איתנו. מהכרה.

חלילה לנו לומר משהו כגון ,"כבוד לאומי זה כלום"? זה הרבה מאוד, זה הרבה מאוד כשזוכים בו, זה הרבה מאוד כשזה עיטור ולא התעטרות. זה הרבה מאוד כשזה כבוד ולא יוהרה.

הלשון אינה מקלה עם ההבנה הזאת. יש בכוחה לבלבל את היוצרות. כבוד הוא גם התביעה של אדם מזולתו להתייחס אליו ביחס הראוי לכל נברא בצלם. כל איש וכל אישה מחויבים לעמוד על זכותם לחיות כשווים בין שווים בערכם, כבני חורין בין בני חורין במעמדם, כאנשים ונשים שאין נועלים בפניהם שערי השכלה ואין משעבדים אותם לקושש מן השוליים מה שראוי לו להיות מצוי בשפע על אם הדרך למי שיש לו כמו למי שאין לו פרשים וכרכרות. זהו כבוד שנוטלים אותו. זה כבוד שלוחמים עליו. הוא איננו כבוד לאומי. הוא כבוד האדם. הוא לא יסולא מפז אולם אין בינו לבין הכבוד הלאומי ולא כלום. הלשון קוראת גם לזה כבוד וגם לזה כבוד, אבל שיתוף השם איננו מבטיח שיתוף המהות.

גם הכבוד המדינתי שאומה אחת תובעת מכל חברותיה הוא כבוד ראוי. עיקרו נימוסין, דגלים, הימנון ושאר סמלי השלטון, מעמד ראוי ומוקפד לנציגים, פרוטוקול מוסכם על הכל לשרים לראשי עם, למלומדים, וסופרים ואמנים ואנשי רוח בכלל, שיח הדדי של דרך ארץ, הכרה באוצרות התרבות, השפה, דברי הימים ועוד. גם זהו כבוד שאומה תובעת לעצמה בדין, אך גם כבוד זה אין בינו לבין הכבוד הלאומי אלא שיתוף השם בלבד.

משל למה הדבר דומה? להמנון שארץ מארחת משמיעה לכל קהל הצופים בקדמה פניה של קבוצה יריבה לפני המשחק, בעמידה, בפסק זמן של תרועות עידוד פטריוטיות בלחיצות היד, בהחלפת דגלונים, כל זה לפני המשחק, כל זה על-פי דרישה הדדית שיש בה מימד של תיקון המידות הפורמאליות בעולם מתורבת. אולם בגמר המשחק, הקבוצה הזוכה היא הקבוצה שאחרים מעניקים לה את הגביע, היא זוכה בכבוד שהקבוצות היריבות נותנות לה. לפני המשחק היא יכולה לתלות על צווארה לבדה את המדליות ביוהרה. הכבוד הלאומי, אם יבא, יבא אחרי המשחק אם תזכה ותוכיח כי היא ראויה למדליות שאחרים תולים על צוואריה . הכלל הוא כי מי שמכבד הוא מי שמעטר.

המשל הזה מוותר על הנמשל, כי הנמשל מסתובב לו ברגל גאווה בכל שדרות הארץ הזאת העושה נקודות של כבוד עצמי ומספרת לבריות, אולי מתוך הבנה לקויה של הלשון, כי מה שהיא אוספת זה נקודות של כבוד לאומי. מי נותן אותן? מי מעניק אותן? איזה אומות עולם עומדות בשורה ואומרות על מנהיגי ישראל כי הם מנהיגי העולם וקברניטי ספינותיו?

זה איננו סיפור של צדיקים ורשעים. זה סיפור של נבחרים רמי עיניים המתעטרים לבדם בכבוד לאומי הבא בקלות מרובה מיוהרה ומהתנשאות המוצאות לעיתים חן וחסד בעיני הציבור. הוא איננו זקוק למאמץ מיוחד או לחוכמה יתירה, או אפילו לא לתחכום.